top of page
  • תמונת הסופר/תאהוד דרש

להתבונן על איך שאנחנו מסתכלים על עצמנו


אנחנו חווים כל הזמן דברים. כל הזמן.


מהרגע שהעיניים שלנו נפקחות בבוקר, לאורך כל היום, לפעמים גם עמוק בתוך השינה שלנו. אנחנו מכונות של חוויה. אנחנו רואים, שומעים, חשים, טועמים, מריחים וחושבים. בלי הפסקה.


ולא רק שאנחנו חווים, אנחנו גם לומדים. זה הקטע של התודעה האנושית שלנו - היא לומדת. היא חווה דברים ואז מסיקה מסקנות ויוצרת דפוסי מחשבה.


וזה לא נגמר בזה.


כי לא רק שאנחנו לומדים, אנחנו גם מסוגלים לשים לב איך אנחנו לומדים. כלומר אנחנו יכולים לשים לב איך אנחנו חווים את מה שאנחנו חווים.


זאת אומרת שיש לנו את היכולת לחוות, אבל גם לחוות את עצמנו חווים, ממש מבפנים.


אנחנו מודעים לעצמנו.

זאת מודעות עצמית.


וזאת יכולת די מדהימה, המודעות העצמית הזאת, כי היא מאפשרת לנו ללמוד מי אנחנו, איך אנחנו פועלים ומה קורה בתוכנו.


היא בעיקר מאפשרת לנו להשתנות.


להשתנות ממש מקצה לקצה: בצורת ההתנהגות שלנו, באיך שאנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם, באיך שאנחנו מגיבים ריגשית לדברים וגם באיך שאנחנו מודעים לכלל הקיום שלנו.


זה עצום, זה מה שהופך אותנו לאנושיים - אבל זה גם המקור לסבל הכי גדול שלנו.


בעיקר כי אנחנו גם יכולים להתבונן על עצמנו בצורות שמייצרות לנו סבל, בצורות שמעמיקות בתוכנו כיווץ וקושי - בצורות פוגעניות, ביקורתיות, מענישות ומזניחות.


האמת, אם נסתכל מקרוב, נראה שלרוב אנחנו מתבוננים על עצמנו ככה: בביקורת.


איך אפשר לקחת את היכולת האנושית המדהימה שלנו להתבונן על עצמנו ולהפוך אותה למקור עצום של צמיחה, התפתחות וגדילה? איך אפשר להתמודד (אבל באמת!) עם המכשולים שנמצאים בהרגלים של התודעה שלנו?


אילו איכויות כדאי לנו לטפח כדי לאפשר לעצמנו לצמוח מחוץ להתנייה הקבועה של מי אנחנו ומה העולם שמסביבנו? ולמה בעצם הדימוי העצמי שלנו הוא דבר הרבה יותר גדול מרק מה שאנחנו חושבים על עצמנו?


במאמר הזה נתעסק בשאלות האלו מתוך עולמות הטיפול, הפילוסופיה, הבודהיזם והתרגול החווייתי - וניתן מקום להבין את העומק, העושר והחשיבות החברתית והפוליטית של העבודה האישית על הדימוי העצמי וחוויות הבושה שמתלוות אליו.

 

היצירה של המבט הפנימי:

התלות באחר


כולנו מכירים את החלק הזה בתוכנו שמתבונן עלינו. הוא מתבונן עלינו ויש לו דעה על מה שאנחנו עושים, רואים, חווים ומרגישים. הוא נמצא אצל כולנו.


הוא לפעמים כל כך קשוח אלינו, כל כך רע אלינו.


מה זה? מאיפה הוא מגיע? האם אנחנו יכולים להתבונן בו גם מעבר לעיניים הפסיכולוגיות ולראות אותו כאלמנט משמעותי בקיום שלנו?


המבט של סארטר

ז׳אן פול סארטר היה פילוסוף מהזרם האקזסטנציאליסטי שהתעסק המון בקיום ובחופש האנושי. בספר שלו ״המבט״ הוא משתמש במטאפורה יפיפיה של אדם שמסתכל דרך חור המנעול.


במטאפורה הזאת, האדם שמתבונן דרך חור המנעול הוא התודעה שלנו, והדברים שהוא רואה הם האובייקטים שהתודעה שלו יוצרת: החוויה שלו.


במצב הזה, סארטר מראה שאין לו מודעות לעצמו, וגם לא לפעולת יצירת עולם האובייקטים שהתודעה שלו עושה. כלומר הוא מתמזג עם האובייקטים שאותם הוא יוצר, מאמין שהוא האובייקטים והאובייקטים הם הוא. הוא רק חווה. הוא החוויה והחוויה זה הוא.


המצב הזה לא זר לנו. היינו כולנו בו, כשהיינו תינוקות: החוויה שלנו מהבהבת בנו בלי קוהרנטיות או רציפות - צליל, תחושה, טעם, ריח וצבע מגיעים בצורה הכי גולמית שלהם ואין הפרדה בינינו לבינם. חוויה של עונג נעשית כל היישות שלנו, אנחנו רואים אור ונעשים האור הזה, אנחנו שומעים את המובייל מעלינו ונעשים הצליל שמגיע אלינו, אנחנו נרגעים בתוך הידיים של ההורה שלנו ונמצאים בגן עדן של ביטחון ומנוחה. ויניקוט קורא למצב ולתקופת החיים הזאת ״going on being".


ברמה ההתפתחותית אנחנו נמצאים לפני המודעות העצמית שלנו, אזור שמתחיל (רק מתחיל!) להתפתח במוח שלנו אחרי גיל שנה וחצי.


אבל רגע, אנחנו לא מסיימים בזה. המודעות העצמית שלנו היא העניין.


לכן סארטר ממשיך את המטאפורה: הוא מתאר אדם נוסף שפוסע מאחוריו בפרוזדור, מביט בו מתבונן דרך חור המנעול:

״אך הלוא שמעתי זה עתה צעדים בפרוזדור: מביטים בי. מה פירוש הדבר? פירושו שלפתע פגעו בי ובישותי ושינויים מהותיים מופיעים במבנים שלי..״

ברגע שמגיע האדם הנוסף, התודעה הנוספת, זאת שמסוגלת ליצור אובייקטים ולחוות אותם; ברגע הזה האדם שמציץ דרך חור המנעול הופך לאובייקט בעצמו, הופך בעצמו לחוויה.


התודעה עצמה הופכת לחוויה.

התודעה שחווה, פתאום היא חוויה בפני עצמה.


זאת מודעות עצמית.


מה שמעניין במה שסארטר מציע פה הוא שהמודעות העצמית שלנו היא נגזרת של המבט של האחר עלינו.


הוא מראה לנו איך שהמבט של האחר גורם לנו לא רק לקבל צורה ונוכחות וככה להיות אובייקט של התבוננות (מודעות עצמית), אלא גם שוללת מאיתנו את החופש להיות משהו אחר מאשר איך שהתבוננו עלינו.


הוא גם בעצם אומר שהמודעות העצמית שלנו היא הפנמה של האחר בתוכנו.


וזה חשוב לאללה.


ההיקשרות של בולבי

ממש באותה תקופה של אמצע המאה ה-20 ג׳ון בולבי, שהיה פסיכאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי, ניסח את תאוריית ההיקשרות - תאורייה שמובילה כמעט את כל גישות הפסיכותרפיה העכשוויות: בולבי הצביע על כך שאיכות הקשר בין התינוק לבין ההורה שלו בשנים הראשונות של הילד, תצביע על איכויות הקשרים שלו בהמשך החיים שלו.


וכשאנחנו מדברים בעצם על איכות הקשר, אנחנו מדברים על איך שההורים שלנו הסתכלו עלינו. כלומר איך שהם תפסו אותנו. ואיך שהם ראו, תפסו והגיבו אלינו, לימד אותנו איך להסתכל על עצמנו.


כנראה שמתישהו כבר הבנת שאיך שההורים שלך התייחסו אליך בילדות משפיע עליך בצורות גדולות וקטנות בבגרות שלך. משהו כמו - הבנתי שקשה לי לבטא את הרגשות שלי עם בן הזוג שלי - וברור לי שזה בגלל שאבא שלי שנא כשבכיתי והגיב בכעס כשפחדתי. לדוגמא.


זאת צורת ההתבוננות של בולבי. זאת צורת התבוננות מאוד מקובלת בתקופה שאנחנו חיים בה, והיא יקרת ערך והיא מועילה מאוד.


העניין הוא, שכשאנחנו מחברים את המבט של סארטר להתבוננות שלנו על עצמנו ועל התודעה שלנו, אנחנו יכולים להבין שהמבט של האחר לא משפיע רק על איך שאנחנו מבטאים או לא מבטאים רגשות בקשרים אחרים; אלו הקוביות הגסות יותר של הדימוי העצמי שלנו.


המבנים המעודנים יותר מצביעים על כך שהמבט שקיבלנו והפנמנו לתוכנו משפיע גם על איך שאנחנו רואים ותופסים את עצמנו ואת המציאות שלנו ברמה הכי עמוקה.


המבט שמופנם בתוכנו, שלמדנו אותו מההורים ומהתרבות שלנו, מייצר לנו דימוי מאוד מורכב של עצמנו - לא רק מבחינת הדפוסים הריגשיים שאנחנו מחזיקים, אלא ממש ברמת התפיסה: מה שנראה, מה שנשמע, מה שנרגיש ולאן שתשומת הלב שלנו תלך.


בעצם - לאיך שניצור לעצמנו מציאות.


לכן העבודה שלנו על הדימוי העצמי היא לא (רק) ברמת הרגשות והסיפורים שלנו על עצמנו ועל מערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים - היא ממש ברמת התפיסה שלנו, המודעות שלנו ומערכת היחסים שלנו עם החוויה שלנו.

 

לשנות את הדימוי העצמי שלנו:

הפרדוקס



אז אם אנחנו רוצים לשנות את הדימוי העצמי שלנו אנחנו בעצם צריכים לשנות את התפיסה, המודעות ומערכת היחסים שלנו עם החוויה שלנו.


אנחנו צריכים ללמוד משהו חדש.


כאן בעצם הבעיה מתחילה.


כי כשאנחנו ניגשים ללמוד את החוויה שלנו, אנחנו בעצם משתמשים ביכולת שלנו להתבונן על החוויה שלנו; וכמו שראינו מקודם - הצורה שבה אנחנו מתבוננים בחוויה שלנו היא נגזרת של למידה קודמת.


אנחנו בעצם בסוג של לופ: אנחנו רוצים להתבונן אחרת על עצמנו אבל מי שרוצה להתבונן אחרת על עצמה או עצמו הם אותו אחד ואחת שבגללם רצינו מלכתחילה לשנות.



סארטר נותן פתרון לבעיה הזאת. הוא מדבר על להתרחק מעצמנו:

״יישות בוחרת איפוא לא לחזור לעצמה, לברוח מעצמה, לא להתאחד עם עצמה - אלא תמיד להמצא במרחק מעצמה״.

רגע, לא כולם מדברים על הצורך להתחבר לעצמנו?!


אז כאן הבודהה (הפסיכולוג האמיתי הראשון) עושה לנו את החיים קלים יותר: הוא מציע להתקרב אחרת לחוויה.


הוא מציע שהדרך האמיתית לשנות את הצורה שבה אנחנו מתבוננים על עצמנו, היא להסתכל מזוית אחרת על המשחק של המבט הפנימי והחוויה, ולראות נכוחה את הטבע של המשחק הזה - הטבע של התודעה שלנו.


המקור לסבל: היאחזות, בורות ותעתוע

אז הבודהה התחיל את החיים שלו כסידהרתא, נסיך הודי שבילה את הילדות והנעורים שלו מוגן ומנותק מהעולם בתוך ארמון המלוכה של אבא שלו בלי להחשף לכאב ולאובדן.


רק בגיל 29, כשהוא יצא מחוץ לארמון, הוא פגש לראשונה בחולי, זקנה ומוות.


בהפתעה גמורה מהקיום הבלתי נמנע של הסבל, הוא החל במסע של התפתחות והארה. סידהרתא עבר דרך הפרקטיקות הרוחניות הכי קיצוניות שיש - צומות ארוכים, הליכה על גחלים, רעב ועינוי הגוף. כל אלו במטרה להשתחרר מהאגו הסובל ולמצוא את השלווה.


סידהרתא הבין כבר שהחיים המענגים שלו בארמון, החיים שמנסים להתרחק מכל הופעה של כאב או מצוקה, צמצמו את ראיית העולם שלו ולא באמת הרחיקו את הסבל ממנו.


אבל אחרי המסע הרוחני שעשה מחוץ לארמון, הוא גם הבין שהחיים הסגפניים, אלו שמנסים לשבור את עולם החומר כדי להעדיף את עולם הרוח - צמצמו גם הם את העולם שלו וגרמו לנפש שלו להיות אחוזה אפילו יותר בסבל שיש בה.


בדרך האמצע הזאת הוא הבין משהו מאוד חשוב על הנפש והקיום האנושי, וההבנה הזאת איפשרה לו לעבור הארה ולהפוך להיות הבודהה שכולנו למדנו להכיר ולאהוב:


הוא הבין שיש סבל.

הוא הבין גם שיש מקור לסבל

ושיש דרך להשתחרר מסבל.

והוא גם הבין מה הדרך להשתחרר מסבל.


זה נשמע סופר פשוט, אבל תכלס יש הרבה חוכמה באמיתות האלו שהוא גילה.


כי הסבל שיש, הוא סבל שנמצא ממש בתוך הטבע של הקיום והתודעה שלנו, והמקור של אותו סבל נמצא גם הוא שם בתודעה - ממש באיך שהיא פועלת.


למה זה חשוב לנו עכשיו? כי הבודהה לא מתעסק רק בתודעה, בחוויה ובמודעות לחוויה כמו סארטר.


הוא פרקטי. הוא מתעסק באיך שכל השלישיה הזאת תהיה משוחררת מסבל.


הוא דיבר על שלושה גורמים עיקריים לסבל הזה:

  1. היאחזות: הנטייה של התודעה להצטמצם סביב כאב או עונג.

  2. בורות: הקושי של התודעה לראות שהכל תלוי בהכל ואין באמת משהו נפרד ועומד בפני עצמו.

  3. תעתוע: הבלבול של התודעה בלהבין שאין שום דבר שנשאר יציב והכל משתנה כל הזמן.


אם אנחנו חוזרים למטאפורה של סארטר על אותו אדם שמסתכל דרך חור המנעול, המטאפורה שמצביעה על התודעה שמייצרת אובייקטים ומזדהה איתם - הבודהה מצביע על:

  1. הדרך שבה התודעה נתלית באובייקט (היאחזות);

  2. הצורה שבה התודעה תופסת את מה שהיא רואה (בורות);

  3. והפספוס של התודעה לראות נכוחה את המציאות (תעתוע).


במילים אחרות הוא שואל למה אותו אדם מסתכל דרך חור המנעול, איך הוא מסתכל דרך חור המנעול ואת מה בעצם הוא לא רואה.


ואם אנחנו ממשיכים עם המטאפורה של סארטר, בודהה גם שואל את אותן שאלות על המבט שמונח על האדם שמסתכל דרך חור המנעול: למה הוא מסתכל עליו, איך הוא מסתכל עליו ואת מה הוא לא רואה.


הבודהה מצביע על האיכות שטבועה בתוך המודעות האנושית - כזו שאולי ירשנו מכל המבטים שהועברו אלינו דורות על גבי דורות. מודעות שיש בה נטייה לצמצום והיאחזות, בלבול בין מה שעושה לנו סבל לבין מה שמשחרר אותנו, וקושי לראות את המציאות כפי שהיא.


הוא מזמין אותנו להכנס בין החרכים של החוויה האנושית המורגלת שלנו, בין המבט שלנו לבין החוויה שלנו, ללמוד איך לשחרר את ההיאחזות שלנו, לתרגל איכויות מיטיבות להתבונן בחוויה שלנו ולראות עוד מהדברים שאנחנו לא רואים.


ומה שיפה כל כך בהזמנה של הבודהה, זה שהוא מכוון אותנו לעשות את זה לא כתעלול מחשבתי או שיעור בפילוסופיה.


הוא מכוון אותנו לעשות את זה כדי להשתחרר מהקיום המצומצם של איך שאנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם.


לעשות את זה כדי להשתחרר מסבל.


 

לעשות את זה:

לטפח איכויות של מבט



במאי האחרון יצאתי לריטריט מדיטציה בעמותת תובנה. שמונה ימים של שתיקה, התבוננות, למידה והתכנסות. ריטריט ויפאסנה. הרבה אנשים מכירים את המושג ״ויפאסנה״ כדימוי המאיים של סיירת מדיטציה מהבוקר עד הלילה, יושבים בלי לזוז ושותקים.


אז במובן מסויים זה נכון, באמת נמצאים במצב מאוד מעודן ומתמשך של התבוננות בתודעה ובאמת נמצאים בשתיקה; אבל זה ממש לא העניין. המשמעות של ״ויפאסנה״ בעיברית זה תובנה. וזה אומר שמדיטציית ויפאסנה היא בעצם התבוננות ספציפית שמטרתה ליצור תובנה חווייתית לגבי הטבע של התודעה.


לאורך הימים של הריטריט חוויתי לעומק איך התודעה יכולה להיות מרווחת, משוחררת, מלאה בשמחה - אפילו עונג - ורוגע. התודעה שלי נעשתה מרחב של ביטחון בשבילי. מרחב שעורר אצלי סקרנות ויציבות.


בנוסף, חוויתי גם את המגבלות שלה: את איך שיש מקומות שקשה לה להפתח אליהם, את איך שיש תחושות שהן כל כך טובות שהופכות בסוף למועקה, איך שיש סוג של רעש שפשוט לא עוזב אותה ואיך יש טשטוש מסויים שאף פעם לא מתבהר ממנה.


נהניתי כל כך מהריטריט הזה: מהגילויים שלו, מההכרה שאפשר להיות בסוג כזה של התפתחות רק מלשבת ולהתבונן בחוויה שהולכת ונפתחת. כל יום שעבר רק רציתי עוד מהתנועה הזאת של הצמיחה וההתרחבות. רציתי להגיע לתודעה ההכי הכי פתוחה, להשתחרר מהכיווצים שלה, מהמגבלות ומהסבל שיש בה.


לא ציפיתי שדווקא התנועה הזאת, היא זאת שתלמד אותי בדיוק ההפך.


טיפוח היקשרות בטוחה פנימית

ביום הלפני אחרון של הריטריט, כחלק מרצף של 3.5 שעות תרגול, ראיתי, ממש לעומק החוויה שלי, איך שאין מה לתקן. בכלל.


ראיתי איך שהכיווצים הקטנים בתוכי, התנועות האלו של ההיאחזויות, המגבלות והכאב הם לא משהו שצריך להלחם או למגר אותו. כל הכיווצים, ההיאחזויות, המגבלות והכאב טבלו בתוך בריכה של מודעות אוהבת, השתנו וזזו, הפכו להיות פשוט חלק מהחגיגה הגדולה של להתקיים.


ומה שממש היכה בי באותו רגע זאת ההבנה, הבנה שהגיעה לא דרך הראש שלי, אלא ממש דרך הבשר שלי, שהעבודה היא לא בתיקון, אלא בטיפוח. שם צריכה להיות תשומת הלב שלי - להפסיק להתעסק בלשנות, להתעסק יותר ויותר בלטפח.


לטפח מודעות, לטפח סקרנות, לטפח חיות, שמחה, רוגע, רווחה, יציבות.


לטפח אותם קודם כל ביחס לתודעה שלי, ביחס לעצמי; ביחס למעגל הכי קרוב אלי. ליצור ככה מרחב שהוא בטוח, יציב, מיטיב; כזה שמספק הזנה וקשר לחוויה שלי.


איכויות של היקשרות בטוחה

מודעות, סקרנות, חיות, שמחה, רוגע, רווחה ויציבות: ״שבעת אברי ההתעוררות״ (על פי הבודהיזם).


במילים יותר קרובות אלו איכויות שנובעות אחת מתוך השניה, שמייצרות מרחב פעולה מיטיב, שמאפשר לתודעה שלנו לצמוח ולהתרחב בתוכם.


ברור ששווה לטפח אותם, נכון?


סטיבן הייז, מפתח גישת תרפיית מחוייבות וקבלה, הוכיח מחקרית את העניין הזה: כשאנחנו מתחייבים לערכים שמנחים את הפעולות שלנו - קודם כל עם עצמנו - אנחנו מעודדים תהליכי שינוי וריפוי.


וההתחייבות הזאת היא המון.


היא הדבר אולי הכי משמעותי שהחוויה שלנו יכולה לקבל מאיתנו: היקשרות בטוחה. ואנחנו צריכים ללמוד את זה. ולהתאמן על זה.


ועכשיו זה מאוד חשוב: זה ממש לא במקום המבט שמופנם בתוכנו, המבט של ה״אחר״. זה לא בשביל לתקן אותו או לשנות אותו. כאן אנחנו הרבה פעמים טועים.


זה בדיוק ההפך: זה בשבילו, זה מסביבו, זה דרכו. אלו איכויות שמחזיקות אותו ורואות אותו. אלו איכויות שמגדלות אותו מחדש.


 

יצירת מרחב:

לרקוד עם היצירתיות של המבט



רוב ברבאה היה מורה דהרמה די מהפכני שהצליח לקחת את הכתבים הבודהיסטים היותר מוקדמים ולהפוך אותם להנחיות תרגוליות עכשוויות ולתפיסות מאוד עמוקות לגבי התודעה האנושית. לצערנו הוא נפטר ממש לא מזמן ובגיל די צעיר, אבל הוא הצליח להספיק המון המון בחיים שלו.


בספר ״ראייה שמשחררת״ (בתרגום של קרן שפי), הוא מדגים בצורה די מבריקה איך בעצם היכולת שלנו לשנות את הצורה שבה אנחנו מתבוננים על החוויה שלנו, מסמנת לנו נתיב להבנה איך שכל צורת התבוננות היא למעשה פברוק.


במילים אחרות, החוויה שהיתה לי בריטריט, שבה שהיתי בתוך מרחב תודעה אחר לגמרי, והרגשתי ממש על הבשר שלי מציאות אחרת לגמרי, איפשרה לי לשאול שאלות על עצם ה״אמיתיות״ של התודעה הרגילה שלי.


הרי אם אני יכול לחוות מציאות כל כך שונה, פשוט מלהתבונן בצורה אחרת על דברים, מה זה בכלל אומר על כל רעיון המציאות?


לרקוד עם הריקות

זאת אומרת שהאיכויות הנפלאות של מודעות, סקרנות, חיות, שמחה, רוגע, רווחה ויציבות הן בסל הכל כלים להגיע לתובנה הזאת. כלים עצומים, נפלאים, לא מובנים מאליהם, שאפשר להשתמש בהם לאורך כל החיים - אבל כלים. הם לא האמת. הם לא העניין. העניין הוא ההכרה שכל זה לאו דווקא ״אמיתי״.


זה לאו דווקא אמיתי. אין בעצם משהו יציב, קבוע ומוחלט שאפשר להגיע אליו: גם ההתבוננות הרגילה שלנו על המציאות, זאת שמלאה בהיאחזויות, פספוסים וקשיים; אבל גם כל צורת התבוננות שמשנה את התפיסה והמודעות שלנו, יפה ככל שתהיה.


כולם בעצם פברוק. המצאה.


וזה אומר שאם כל צורת התבוננות היא למעשה פברוק, אנחנו בסופו של דבר מבינים את הריקות שנמצאת בבסיס של החוויה שלנו.


הריקות שרוב מדבר עליה היא לא סוג של תהום שחורה של מוות, ניהליזם ואיון. הריקות שהוא מדבר עליה מזמינה אותנו להשתמש ביכולת של התודעה שלנו ליצור צורות התבוננות שמשחררות אותנו: ליצור מרחבים שבהם אנחנו מתבוננים על החוויה שלנו, מתבוננים על היכולת שלנו לשנות אותה ומתבוננים על מה שהיא מלמדת אותנו בתוך המרחב שיצרנו עבורה עכשיו.


רוב מציע להגמיש יותר ויותר את התודעה ולבוא במגע קרוב עם היכולת היצירתית שלה.


לשחק איתה.

לרקוד איתה.


לרקוד עם הריקות של המבט שלה.


וזה כבר כל כך הרבה מעבר ללמידה על הריקות של הדימוי העצמי שלנו. אותו דימוי עצמי שבתודעה הרגילה שלנו אנחנו יכולים כל כך לסבול ממנו: להתערבב בו, להלחם איתו, לברוח ממנו או לפצות עליו.


אנחנו בעצם לומדים שיש לנו אפשרות לנוע בתוך המציאות שלנו כיוצרים וכיוצרות, ככאלו שלוקחות ולוקחים אחריות על המרחב שבו הם מתקיימים.


זה כבר הרבה מעבר לעצמנו

ועכשיו אנחנו כבר מדברים על משהו כל כך הרבה יותר גדול מעצמנו. אנחנו מדברים על היכולת שלנו לפעול בעולם וליצור את המציאויות שנכונות לא רק לנו, אלא בכלל.


הרצון שלנו לעשות שינוי בדימוי העצמי שלנו הוא הרבה מעבר לרצון שלנו להרגיש טוב עם עצמנו.


אם אנחנו חוזרים לסארטר, אנחנו בעצם מגדלים ומטפחים את המבט של האחר בתוכנו. אולי אפשר בכלל להגיד שאנחנו מטפחים ומגדלים את האחר שבתוכנו. ואנחנו מגדלים אותו גם בשביל עצמנו.


לכן, כשאנחנו עושים את זה, אנחנו בעצם קוראים תיגר על כוחות שמדכאים את החופש שלנו ליצור מציאויות אחרות מהמבט המפריד והמקבע שהפנמנו לתוכנו.


מבט שעבר אלינו מדורות על גבי דורות, מסיפורים והיאחזויות ובורות ותעתוע, מבט שמשפיע על האלימות שאנחנו חיים בה, על הכאב שמשתחזר בתוכנו, במערכות היחסים שלנו, במשפחות שלנו, בקהילות שלנו, בארגון הלאומי שאנחנו חיים בו; בכלל בכל העולם.


וזאת לא עבודה של זבנג וגמרנו, טיפול 10,000 ויאללה ביי. אנחנו מדברים על אלפי שנים של דפוסים, של ירושות ושל מנהגים חברתיים שיוצרים סבל.


לכן זאת עבודה של חיים: האומנות של המבט.


אבל לי אין כבר שום צל של ספק ששווה לעשות אותה. שווה לתרגל אותה.


שווה בהחלט להשאיר כזה דבר מאחורינו, לא?


 

המאמר הזה נכתב כקרקע תיאורטית לסדנא חווייתית ״המבט על המבט, המבט על העצמי״, שחלק מסדרת הסדנאות ״להשתחרר מבושה״ שעוסקות בדימוי עצמי.


בסדנאות עצמן אנחנו לא מתעסקים בתיאוריה, אלא מתרגלים את העקרונות שבה - דרך מדיטציה, תנועה וקבוצה - כדי ליצור לעצמנו מרחבים של למידה עצמית חווייתית, כאלו שמהווים קרקע לצמיחה, השתנות ושחרור.


אם התחברת לטקסט הזה, כנראה שאנחנו צריכים להכיר.


פה בכפתור אפשר לקרוא עוד על הסדנא ולהרשם >>



Comments


מדריך חינמי

להתיר בושה ולחיות בצורה מלאה

סדרת מיילים שמציעה כלים יישומיים, מקצועיים ואפקטיביים לעבודה עם דימוי עצמי ובושה. היא מורכבת מהסברים תיאורטיים והצעות לתרגול והרהור אישי ומגיעה בארבעה חלקים בהפרשים של כמה ימים אחד מהשני.

כאן אפשר להכניס את כתובת המייל ולקבל ישירות לאינבוקס שלך את הסדרה.

הפרטיות והזמן שלך יקרים. כתובת המייל שלך שמורה אצלי ומטרת התכנים שאני שולח היא תמיד להועיל. 

bottom of page