יש לנו את היכולת להרגיש.
יש לנו את היכולת המולדת להרגיש פחד וצער וכעס וגועל. וגם שמחה וסקרנות.
זה מחווט בנו, מלידה.
עוד הרבה לפני שיש לנו איזשהו מושג לגבי מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים או איך אנחנו נתפסים על ידי אחרים; אנחנו מרגישים רגשות, והרגשות האלו מניעים אותנו. באמת מניעים אותנו. ממש מזיזים אותנו בעולם.
יש רגשות שמזיזים אותנו לקראת משהו או מישהו (כמו שמחה וסקרנות), יש רגשות שמרחיקים אותנו (כמו פחד), יש רגשות שמקטינים אותנו פנימה (כמו צער), יש רגשות שדורשים לנו מרחב (כמו כעס) ויש רגשות שדוחים מתוכנו דברים רעילים (כמו גועל).
הם פועלים לבד, אנחנו לא צריכים ללמוד איך להפעיל אותם.
הם מנגנון הישרדות ותקשורת מופלא; מנגנון שגם מלמד אותנו על העולם שלנו.
״הרגש הוא הקשת החווייתית בין הבעיה לפתרונה: בין הסכנה לבריחה ישנו פחד, בין הדבר החדש לחקירה שלו ישנה סקרנות עליזה; בין האובדן והקבלה שלו טמון האבל.״ (דיאנה פושה, 2012)
כשאנחנו קטנים, עוד הרבה לפני שיש לנו מילים בראש, הגוף שלנו מסמן לסביבה שלנו שמטפלת בנו מתי נעים לנו ומתי לא נעים לנו. וזאת תקשורת שעוברת דרכנו. באמת לא נעים לנו כשאנחנו מרגישים פחד, צער, כעס וגועל ובאמת נעים לנו כשאנחנו מרגישים שמחה ורוגע וסקרנות.
כשאנחנו מתבגרים, ואחרי שכבר חווינו את שלל הרגשות האפשריים בתוך הסביבה שאליה נולדנו, אנחנו לומדים מהרגשות האלו מי אנחנו, למי ולמה אנחנו רוצים להתקרב, וממי וממה אנחנו צריכים להזהר. הלמידה הזאת נעשית הדפוסים שלנו.
אפשר להגיד שהלמידה הזאת היא זו שמארגנת את האישיות שלנו.
והאישיות שלנו היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם האנשים שמסביבנו ועם המציאות בכלל.
זאת אומרת שכשאנחנו פוגשים רגשות בהווה שלנו היום, אנחנו אף פעם לא פוגשים רק את מה שקורה לנו עכשיו, אלא את כל התפיסה שלנו את עצמנו ואת המציאות. את הדימוי העצמי שלנו.
מהעבר להווה: פצעים רגשיים
נגיד שאני נפרד מחבר קרוב שעובר לחוץ לארץ, ואני מתאבל על הפרידה ממנו.
באותו רגע, אני לא רק נפרד ממנו. אני מרגיש את כל הפרידות שחוויתי בחיים שלי. יכול להיות שאני מרגיש את הפרידה שלי מהאח הקטן לפני 15 שנים, אני מרגיש אולי גם את הפרידה מהמדריכה האהובה בנוער העובד בכיתה ו׳; יכול להיות שאני מרגיש את הפרידה מהכלבה שהייתה לי, שמתה כשהייתי בן 6, החברה הכי טובה שהיתה לי.
אם לא היתה לי עזרה להתמודד עם האובדן והאבל בגיל 6, יכול להיות שיהיה לי מאוד קשה להפרד מאותו חבר. יכול להיות שחלק בתוכי יזכור כמה זה כואב להפרד, כמה זה היה מציף ונוראי לאבד את הכלבה האהובה, כמה הכל השתנה ברגע אחד, כשכבר לא היתה החברה הכי טובה בעולם שם, איזה חור עצום בתוכי קרה ואיך התמוטטתי מבפנים. זה היה חזק מידי וגדול מידי ולבד מידי. והחלק הזה, כשהוא יזכור כמה שזה היה חזק מידי וגדול מידי ולבד מידי, יעדיף לא להרגיש את זה שוב. בצדק. אז אולי במקום להתאבל על הפרידה מהחבר, אני ארגיש כעס על אותו חבר. אני אחשוב שבעצם מזל שהוא עוזב כי מי בכלל צריך אותו.
אח, איזה כיף.
אני לא מרגיש צער.
אותו צער כואב.
לא. אני מרגיש רק כעס.
כעס. כזה שעושה מרחב ושמרגיש לי חזק.
ובלי לשים לב, אני הולך בעולם וכועס על מי שממשיך הלאה. אני כועס על פרידות. ואני שונא את זה שעוזבים אותי כל כך עד שאני מפסיק להתחבר לאנשים אחרים. כי הכעס אומר לי שאנשים אחרים הם בוגדניים. שאי אפשר לסמוך עליהם. שכולם בסוף עוזבים.
ומה שאני לא יודע זה שחסר לי הצער.
אותו צער שמאפשר לי להכניס את מי שנפרדתי מהם עמוק ללב.
שמאפשר לי לאסוף חברים וחברות לתוך הלב.
זה מה שצער עושה.
וככה אני ממשיך כבר שנים.
כבר שכחתי איך מרגיש צער.
כלומר, אני יודע מה המילה אומרת, ואני אולי לפעמים בוכה בסרטים, אבל אני לא יודע כבר איך זה מרגיש.
מה שכן אני רואה זה שקשה לי להתחבר לאנשים אחרים. אני כל כך מוגן מפני הצער והכעס והבגידה ככה שאני לא מתקרב בכלל לאנשים אחרים. ואני מתחיל להגיד שזאת האישיות שלי: ״אני לא מתחבר לאנשים אחרים״.
מה ששכחתי זה שכשהרגשתי אובדן אז בגיל 6 זה היה גדול מידי וחזק מידי ולבד מידי ומאז אני מפחד להרגיש צער.
שכחתי שיש בי פצע.
הרבה אנשים עושים את זה.
טראומה ריגשית
אז כן, עם כמה שהרגשות שלנו הם מנגנון הישרדות ותקשורת מופלאים, הדפוסים הרגשיים שנוצרים לנו מהם הם סוג של מכונת זמן. מכונה שיכולה להשאיר אותנו בלמידה עתיקה יותר, וככה גם מייצרת ומקבעת את הדימוי שלנו לגבי עצמנו.
לכן, כשאנחנו רוצים ליצור שינוי בדימוי העצמי שלנו, עבודה עם דפוסים רגשיים היא הכרחית.
דפוסים ריגשיים נוצרים בנוכחות של רגשות מאוד חזקים. התודעה שלנו לומדת את העוצמה הריגשית, לומדת לחשוש מהתנאים שיצרו את הקושי הזה ואז גם יוצרת התנהגויות שגורמות לנו להתרחק מהתנאים שיצרו את הרגשות האלו. ככה נראית טראומה ריגשית.
כולנו חיים במציאות הזאת.
לכולנו יש תודעה אנושית וכולנו צאצאים של פטריארכיה ומונותאיזם ומלחמות בין שבטים ואימה ופחד מוות. כולנו נולדנו לתוך עולם כזה וכולנו היינו ילדים להורים שסבלו בדיוק כמונו מהמציאות שלהם. לכן כולנו מתמודדים בצורה כזו או אחרת מטראומה ריגשית. אפשר להגיד שזה הנורמלי שלנו.
דווקא הפעולה של להכיר את הכאב מקרוב, להבין אותו ולהתחיל לספק את המענה הנכון בשבילו, לוקחת אחריות אמיתית על הפצעים שהועברו אלינו, כדי לרפא אותם ולוודא שלא נעביר אותם הלאה.
יש כל מיני סוגים של פצעים ריגשיים.
נטע עופר והאנס ווילינג כותבים על שלושה סוגים:
הראשון זה כאב ההצפה (אם ארגיש את זה אתפרק);
השני זה כאב היחסים (אם אצטרך משהו אאבד אותך);
השלישי זה כאב הדימוי העצמי (אם אהיה מישהו/משהו אז ידחו אותי)
פה בראיון עם עופר מאורר אפשר לשמוע את נטע מדברת על הסוגים השונים >>
יהיה מעניין להכנס לתיאוריה שלהם (זה באמת מעניין), אבל לעכשיו - מה שחשוב לנו, זאת ההבנה שזה לא כזה פשוט להרגיש את הרגשות שלנו שקשורים לפצעים שלנו.
עצם הנוכחות שלהם, בגלל חוויות העבר שלנו, מעוררת בנו חרדת קיום (פחד מהתפרקות), חרדת נטישה (פחד מאיבוד הקשר), או בושה כואבת (פחד מדחיה). וכשהרגשות הקשים האלו עולים, אנחנו נעשה הרבה דברים כדי לא להרגיש אותם.
זאת אומרת שיש ממש חלקים בתוכנו שיכולים להיות מוסתרים מאיתנו, כשאין לנו את המיומנויות הנכונות לפגוש אותם בצורה מיטיבה.
להכיר את החלקים השונים בעצמי
״אנו מרובי פנים; לא מדובר בעצמי יחיד הנאבק עם אימפולסים שנהדפו, כי אם בארגוני עצמי מרובים, מקוטעים, ארוזים יחד על ידי תחושה מדומה של המשכיות וקוהרנטיות, בעלת מאפיינים מודעים ולא מודעים כאחת. בתיאוריה ההתייחסותית העכשווית, ארגונים מרובים אלו הם הרבה יותר מייצוגים (קוגניטיביים) של עצמי; למעשה, כולם גרסאות, יחידות פונקציונאליות שלמות, עם מערכת אמונות, ארגון אפקטיבי, כוונת מכוון, והיסטוריה התפתחותית״ (מיטשל, 2003)
ב-20 השנים האחרונות, התיאוריה הפסיכואנליטית התפתחה להכרה שהנפש שלנו היא לא אחת, אלא מורכבת מכל מיני חלקי עצמי.
איך החלקים האלו נוצרים? מטראומה ריגשית.
כמו שראינו מקודם, כולנו מתמודדים עם טראומה ריגשית.
זאת אומרת שהנפש של כולנו מתפצלת לכל מיני חלקים בגלל כאב.
בואו נראה איך ההתפצלויות האלו קורות:
אנחנו יכולים לדמיין ילדה, משהו בסביבות 5-6, שמרגישה שמחה גדולה מההישגים שלה בשיעור ספורט ואומרת לאמא שלה בגאווה ״וואו, אני כזאת שוערת מדהימה!״. אמא שלה, שמסתובבת בעצמה עם פצע שקשור לביטוי עצמי, עונה לה בגועל ״אוף, אל תשוויצי ככה, זה ממש דוחה״. ברגע הזה (ובעוד הרבה רגעים שימשיכו כנראה לקרות עם אמא שלה), אותה ילדה לא רק לומדת לפחד מהשמחה והגאווה שלה, אלא היא גם מפנימה לתוכה את הקול של אמא שלה שנגעל ממנה.
אותה ילדה לא יכולה לחשוב לעצמה ״לאמא יש קושי עם שמחה והתרגשות, שתעזוב אותי בשקט עם הנוירוזות שלה״. הלוואי שיכלה. בזמן הזה של הילדות, בין הביטוי האישי שלה לבין שלמות הקשר עם אמא, הבחירה תמיד תהיה בקשר: פשוט כי זאת ההחלטה ההישרדותית הנכונה.
כולנו בחרנו ככה בילדות. זה היה הדבר הנכון לעשות.
לכן היא תחשוב לעצמה ״אני עשיתי משהו לא בסדר. אני לא בסדר״.
אותה ילדה, אחרי שתתבגר ותגדל, בכל פעם שתבוא במגע עם שמחה והתרגשות אותנטיים, תתעורר בה באופן אוטומטי בושה: חלק אחר בתוכה שאומר לה ״אל תתלהבי, דברים רעים יכולים לקרות״. בשביל לא להרגיש את הבושה הזאת, היא תעדיף לא לנסות בכלל להרגיש שמחה או התרגשות. במקרה שלה, זה יכלול ויתור על מערכות יחסים אינטימיות, המנעות מהתקדמויות במימוש העצמי שלה, חוסר רצון לנסות ליצור חברויות חדשות וכן הלאה.
הבעיה בכל ההתארגנות הזאת היא שבעצם אותה מבוגרת לא יכולה להתחבר לילדה השמחה והמבויישת בתוכה. מי שפוגשת את הילדה הזאת זה חלק אחר: חלק חרדתי ומפחיד, כזה שמפחד בעצמו מכל ביטוי של שמחה והתרגשות. החלק שהיא הפנימה מאמא שלה.
אותה ילדה, שמחזיקה בתוכה את השמחה, את ההתרגשות ואת המיניות של המבוגרת, נמצאת בעצם עמוק בתוך המרתף של הנפש שלה. אז על אף שהמבוגרת כבר לא מאמינה שדברים רעים יכולים לקרות אם תרגיש רגשות כאלו, והיא בהחלט יכולה ללמד את הילדה הזאת אחרת - להנות מהשמחה שלה ולהתפעל מההתרגשות שלה; כל פעם שיש סיכוי לתחושות של שמחה או התרגשות, הילדה המבויישת הזאת נדלקת יחד עם ההפנמה של אמא שלה. כלומר, למבוגרת אין בעצם גישה אליה.
אצל כולנו יש סוגים שונים של הפנמות כאלו. בין אם מההורים שלנו (שהעבירו לנו הפנמות מהתרבות ומההורים שלהם), בין אם מהמורים או מהחברה שאנחנו חיים בה. ככה האישיות שלנו נבנית.
זאת אומרת שכדי ליצור שינוי בדפוסים הריגשיים שלנו, זה לא רק עניין של להכיר את הרגשות שלנו ולתת להם ביטוי: אנחנו צריכים ליצור חיבור ואינטגרציה בין החלקים השונים שבתוכנו. אנחנו צריכים להכיר אותם, להבין את מערכת יחסי הגומלין ביניהם, לתת להם ולנו להכיר אחד את השני - ולהתערב בתוכם בחוכמה, מהעמדה הבוגרת שלנו כיום.
ככה נראית התבגרות ריגשית.
להתיר את הפלונטר
״If we don't know how to handle suffering, we can drown in the ocean of suffering. But if we know how to handle suffering, we can learn from suffering" Tich Naht Han
מערכת יחסי הגומלין בין החלקים השונים בתוכנו הוא סוג של פלונטר שגם משאיר אותנו תקועים בזמן, וגם מייצר בשבילנו המון סבל.
אנחנו רוצים להכנס לתוך הפלונטר הזה, להבין ממה הוא מורכב, להתיר אותו וככה למצוא יותר חופש כדי לחוות את עצמנו ואת העולם בצורה שלא משחזרת סבל ישן. ועדיין, הטעות הכי גדולה שאנחנו עושים כשאנחנו פונים לתהליכי התבגרות ריגשית, היא להתייחס לכיווצי הפלונטר כמשהו שמקולקל בנו שצריך לתקן.
הפלונטרים האלו הם חלק מהחוויה האנושית שלנו. דווקא הניסיון להתחמק מהם, לברוח מהכאב שהם מייצרים או ״לפתור״ אותם, ממשיכים ליצור לנו את אותם מעגלים של סבל.
אנחנו צריכים למצוא דרך גם לפגוש אותם, אבל גם ליצור מהם מרחק נכון - כדי שנוכל להכיר אותם מבלי להתערבב בהם. בדיוק כמו שהנזיר הטיבטי טיך נאט האן כותב: ״אם לא נדע איך להתמודד עם סבל, אנחנו נטבע בתוכו. אבל אם נדע איך להתמודד עם סבל, אנחנו יכולים ללמוד ממנו״.
הנה ארבעה דגשים לעבודה עם דפוסים רגשיים; מבוססים על הלימוד של טיך נאט האן, בשילוב התיאוריה ההתייחסותית העכשווית ומדעי הפנומנולוגיה של השינוי. כל סעיף יכול לעמוד בפני עצמו, אבל אפשר גם לעבוד אותם כתהליך שנבנה מסעיף לסעיף:
1. תשומת לב: להפריד את הסיפור מהתחושה
המרחב הנכון לפגוש את חלקי העצמי היותר פגיעים שלנו, אלו שמורכבים מהשקפות ישנות, חוויות עבר, תגובות ריגשיות ודפוסי מחשבה, הוא קודם כל בתשומת לב.
תשומת לב היא פעולה שלוקחת מרחק מסויים מהחוויה שלנו ומתבוננת בה. אנחנו יכולים לשים לב, ממש עכשיו, שיש את התחושה של הנשימה, יש את התנועה של המחשבות, שיש את התחושה של האגן או הגב על הכסא או על הספה, שיש את חוויית הראיה, שיש את הסאונד ששומעים, כל הדברים האלו שקורים עכשיו.
במצבים שבהם חלקי עצמי פגיעים יותר נדלקים, אנחנו יכולים לשים לב לא רק למה שקורה לנו בראש, אלא גם למה שקורה לנו בגוף: לכיווץ שנוצר אולי בבית החזה או בבטן, לטונוס השרירי בכל הגוף, לאיך שאנחנו רואים עכשיו, לקצב של המחשבות.
כשנעשה את זה, אנחנו אולי נראה את התנועה המסקרנת של התודעה שמושכת אותנו שוב ושוב לתוכן של המחשבות שלנו, אולי מתוך מחשבה שככה נוכל ״לפתור״ את הבעיה. לאט לאט, טיפה אחרי טיפה, נוכל לראות איך אותן מחשבות שרוצות מאוד לפתור, הן חלק ממכלול הפלונטר שאנחנו נמצאים ונמצאות בתוכו.
וזה רגע נפלא! כי כשאנחנו שמים לב לזה, אנחנו מטפחים את היכולת שלנו לראות את המציאות של דפוסי ההחזקה; ההשקפות שעולות בנו והמצבים המנטליים שמשנים לגמרי את תפיסת המציאות שלנו - וללמוד לשחרר מההיאחזות בהם.
ברגע הזה אנחנו מרחיבים את מה שהמציאות יכולה להיות בשבילנו כרגע, ודווקא מתוך ההתבוננות הקרובה במה שאנחנו חווים ברגע הזה.
זה רגע של התרה. הוא לאו דווקא נעים או מענג, אבל הוא מייצר מרחק נכון בינינו לבין החוויה שלנו.
2. טיפוח איכויות של לב: ברהמה ויהארה
יש מערכת יחסי גומלין בין היכולת שלנו לפגוש את החוויה שלנו בצורה מלאה - עם התחושות, דפוסי ההחזקה והמחשבה - לבין ההתפתחות של הצורה שבה אנחנו פוגשים את החוויה שלנו.
כשאנחנו מטפחים בתוכנו איכויות של קבלה וידידות, פרגון, חמלה ויציבות פנימית, אנחנו מטפחים צורות מיטיבות בתוכנו כדי להפגש אפילו יותר מקרוב עם החוויה שלנו. במסורת הבודהיסטית ארבעת האיכויות האלו נקראות ה״ברהמה ויהארה״: איכויות הלב.
כשאני מתקרב לאזור פגוע ופגיע, רגיש וכואב, שלמד להיות מותקף מבפנים ולפעמים גם מבחוץ; כדאי מאוד שאעשה את זה ממרחב שקודם כל מקבל בצורה מלאה את מי ומה שהוא (קבלה וידידות), רואה את היופי והמורכבות ביכולת שלו להגן על עצמו (פרגון), לומד בצורה קרובה את הכאב שלו ומכיר בסבל העמוק בתוכו (חמלה) - ובו בזמן נשאר יציב ורגוע כשפוגש את כל אלו (יציבות) - זה מתכון נפלא בשביל החלק הפגיע והפגוע לתת אמון, להתקרב ולהסכים להעזר.
איכויות הלב האלו עוטפות את החלק המכווץ יותר, מחזיקות אותו בעדינות ועוזרות לו. אולי אף יותר חשוב, האיכויות האלו מתפתחות במפגש ובמגע עם החלק הזה. למעשה אין סיכוי לפתח את האיכויות האלו אם לא נפגוש את הכאב.
תשומת לב וטיפוח אקטיבי של איכויות הלב מאפשרים לנו להכיר אותן, ללמוד ממה הן מורכבות, איך הן מרגישות ואיך אפשר להיות עטופים על ידן.
3. לעמוד בין המרווחים
פיליפ ברומברג, פסיכואנליטיקאי התייחסותי, מדבר על היכולת להיות במרחב שנמצא בין שני חלקי עצמי.
במקרה שלנו, זאת היכולת להחזיק גם את החלק הפגיע והמכווץ שבנו, וגם את החלק שמחזיק את איכויות הלב שעוטפות ומחזיקות. כלומר במקום להתרכז בחלק אחד - או בכאב או באיכויות מרחיבות ופותחות - אנחנו מתמקמים בינהם ומתרכזים במערכת יחסי הגומלין בינהם. אנחנו נמצאים בין לבין.
כשאנחנו נמצאים בין לבין, אנחנו לא מעדיפים חלק אחד על פני האחר. אנחנו בונים ובונות שבילים להגיע ממקום אחד למקום אחר ולהפך. אלו שבילים של תקשורת.
הכיווץ, הפגיעות והסבל הם לא האויב שלנו. הם תופעה שבמקום לנסות לתקן אותה, אנחנו לומדים ממנה איך לצמוח. היא אולי התופעה שיכולה ללמד אותנו הכי הרבה על עצמנו ועל הצרכים האמיתיים שלנו. במקום לנסות להכחיד אותה, אנחנו רוצים ללמוד איך לשלב אותה בצורה מיטיבה בחיים שלנו. אנחנו רוצים ללמד את עצמנו איך שכשהיא מופיעה בחיים שלנו, יש לנו מיומנות לספק לה איכויות של ידידות, פרגון, חמלה ויציבות - אבל שאנחנו גם לא מחפשים לשנות אותה, משאירים אותה איתנו, מתבוננים בה, מתקשרים איתה לעומק ולוקחים עליה אחריות.
כשאנחנו נמצאים בין המרווחים, ההתרה היא לא של החלקים המכווצים בתוכנו. זאת התרה של ההשקפה שהחלקים המכווצים בתוכנו הם לא טובים.
התרה של השקפה שיש בנו משהו לא טוב.
4. להזין את עצמנו: להנות מרגעי טרנספורמציה
״תשומת לב, תיקוף וחקירה חווייתית של חווית השינוי מובילה לגילוי שחקירה חווייתית של שינוי היא בעצמה תהליך שינוי אפקטיבי, תהליך שמשחרר עוד תהליכי שינוי, ואחד שיש לו סימנים סומאטיים אפקטיביים, שבמובנים רבים חיוביים. הסימנים האפקטיביים של חוויות של שינוי מאופיינות בתחושה עצמית של חיות ואנרגיה.״ (דיאנה פושה, 2010)
כשאנחנו נמצאים בתשומת לב לסבל, מטפחים איכויות מיטיבות ונמצאים בין המרווחים של החוויות השונות שלנו, אנחנו לאט לאט מבנים חוויה אחרת של מפגש עם עצמנו ועם המציאות. יש רגעים שבהם אנחנו נעשים מודעים להבנייה הזאת של החוויה האחרת: לשינוי.
רגעים שבהם מתבהרת לנו תמונה לגבי עצמנו והחוויה שלנו, שנוצרת בתוכנו השקפה מיטיבה לגבי עצמנו, לגבי התנועות הריגשיות שבתוכנו, לגבי העבר שלנו או לגבי המצב שבו אנחנו נמצאים. אלו רגעים של שינוי.
הרגעים האלו הרבה פעמים מלווים בתחושות מאוד נעימות. כדאי ממש לשים לב לתחושות האלו. זאת אומרת שכשהן מופיעות, כן להעביר את תשומת הלב אליהן, להשאר איתן, ללמוד גם אותן; אבל לא בגלל שהן המטרה שלנו.
המטרה שלנו היא היכולת לפגוש בצורה מיטיבה את המציאות כמו שהיא, להתרחב אל העולם ולמצוא חופש אמיתי בתוכו, משוחררים ומשוחררות מהכבלים של העבר שירשנו מדורות על גבי דורות של סבל ומצוקה.
התחושות של חוויית השינוי מזינות אותנו במסע שלנו לקראת החופש.
הן טובות. טוב להכיר אותן, טוב לסמן אותן וטוב לחקור את החוויה שלהן. זה לא אומר שחוויות של כיווץ, היאחזות ודחייה לא יופיעו יותר. זה אומר שאנחנו רוכשים אמון הולך ומתגבר במפגש עם הכיווץ, ההיאחזות והדחייה - כי אנחנו גם יודעים כמה ההתרה מיטיבה, מגדלת; וכן - אפילו נעימה.
מערכות יחסים בתנועה אותנטית
״תהליכים התייחסותיים בינאישיים יוצרים תהליכים התייחסותיים תוך-נפשיים, המעצבים מחדש תהליכים בינאישיים, שמעצבים מחדש תהליכים תוך נפשיים, וחוזר חלילה כברצועת מוביוס אינסופית, שבה שוב ושוב הפנימי והחיצוני יוצרים מחדש ומשנים את עצמם וזה את זה.״ (מיטשל 2003)
עבודה על מערכת היחסים שלנו עם החוויה הריגשית שלנו מעצבת לנו את התפיסה שלנו לגבי עצמנו, משפרת את היכולת שלנו לפגוש כאב ומרחיבה את נקודת המבט שלנו על המציאות.
היכולת ההולכת והמתגברת שלנו להכיל את החוויה הריגשית שלנו מאפשרת לנו לפרק מהיסוד דימויים לא נכונים על עצמנו, להתחבר לחווייה המיטיבה של השינוי שבתוכנו, ולהבין לעומק מהו סבל ואיך הוא נוצר.
הלימוד העמוק הזה מאפשר לנו לפגוש את העולם ואת האנשים בחיים שלנו בצורה מיטיבה ושמבינה, מקבלת, ושמחה בחוויה האנושית שנפרסת בתוכנו ומסביבנו.
זה מפגש שמעז להרגיש.
מפגש שמעז להתמסר לפגיעות של התחושות שעוברות בנו, ובו בזמן גם מסכים לוקח עליהן אחריות - לא מתוך השתריינות מולן, אלא מתוך קבלה של השבריריות האינהרנטית של להיות א-נשים. להסכים להיות אדם ששייך ושייכת לעצמו ולסביבה שלו בו זמנית.
אלו מערכות יחסים שמביאות שלום.
ובמיוחד כיום, אנחנו צריכים עוד מאלו.
***
המאמר הזה נכתב כקרקע תיאורטית לסדנא חווייתית ״מערכות יחסים בתנועה אותנטית״, שחלק מסדרת הסדנאות ״להשתחרר מבושה״ שעוסקות בדימוי עצמי.
בסדנאות עצמן אנחנו לא מתעסקים בתיאוריה, אלא מתרגלים את העקרונות שבה - דרך מדיטציה, תנועה וקבוצה - כדי ליצור לעצמנו מרחבים של למידה עצמית חווייתית, כאלו שמהווים קרקע לצמיחה, השתנות ושחרור.
אם התחברת לטקסט הזה, כנראה שאנחנו צריכים להכיר.
פה בכפתור אפשר לקרוא עוד על הסדנא ולהרשם >>