כולנו מכירים איך תחושה של רווחה מרגישה.
משהו בתוכנו נרגע, נעשה שקט יותר. אנחנו מרגישים יותר מסופקים, יכולים להתבונן בצורה יותר בהירה על עצמנו ועל מה שקורה מסביבנו. ברמה הפיזיולוגית השרירים שלנו מתרככים, מתח יורד מהם, מערכת העיכול שלנו מתפנה לעיכול איטי ורגוע. זה ממש ברמת מערכת העצבים שלנו: היא מאותתת לנו שהכל בסדר, שאנחנו בטוחים, שבתוך הגוף שלנו הכל בסדר, שבחוץ הכל בסדר, שאפשר לסמוך על האנשים שאיתנו, שאפשר לסמוך על עצמנו.
תחושה של רווחה היא משאב.
במאמר הזה נצלול לתוך העולם של התחושות הנעימות: איך הן מועילות לנו, איך ריכוז נכון מאפשר אותן, מה הקשיים שעולים כשאנחנו מתאמנים בהן ומהם הפתרונות לקשיים האלו. נראה גם איך האימון העדין של יצירת רווחה בלתי תלויה במקומות, באנשים, או אפילו בהישגים אישיים, חותר - ממש מהיסוד - תחת הדימוי העצמי הלא מיטיב שלנו, ומאפשר לנו לטפח כוחות חשובים ביחס למטרות שלנו.
המאמר כולו מבוסס על ידע מהמחקר הטיפולי העכשווי, מפות מהמדיטציה הבודהיסטית וידע מהתרגול הסומאטי-גופני; והוא אף מסתיים בהצעה לתרגול מדיטציה בתנועה - מצולמת ומקוריינת, עם דגשים לאימון נכון בדרך לשם.
בואו נתחיל :)
לטפח רווחה
תחושת רווחה היא משאב יקר ערך ששווה מאוד להשקיע בו.
אצל כל חוקרי הרגש העכשוויים: ברברה פרדריקסון, פול אקר, דב דנה, באסל ואן דר קולק, דיאנה פושה; ומשם לכל תאוריה טיפולית מיודעת טראומה וגוף - יש דגש מאוד גדול על בניית משאבים של תחושות חיוביות - עוד הרבה לפני שפונים לפצעים או לקשיים שאותם רוצים לרפא. שוב ושוב המחקרים התאורטיים והקליניים שלהם מראים איך שהתמקדות דווקא בחוויות המנטליות והריגשיות החיוביות הן מקור גדול לריפוי, התפתחות וצמיחה.
חוויות כאלו של רווחה מזינות לא רק את התודעה שלנו, אלא גם את הגוף שלנו. הן מלמדות אותנו איפה נעים ובטוח לנו להיות והן מאפשרות לאיכויות מאוד מיטיבות כמו שמחה, רוגע, סיפוק ושקט לצמוח בתוכנו.
אלו איכויות שחשוב לטפח אותן. לא רק כי הן נעימות וטובות, אלא כי אנחנו גם צריכים אותן ברגעים שיותר קשה לנו ריגשית ומנטאלית.
כשאנחנו מטפחים את האיכויות האלו, אנחנו גם יכולים - לאט לאט - ללמד את עצמנו להזכר בהם במצבי מצוקה, ברגעים של מתח ואי שקט ואפילו ברגעים של קריסה, ייאוש ואיבוד משמעות. להזכר בהם כדי לתת אותם כמשאב - לעצמנו ולסביבה.
לטפח רווחה בתוכנו
חוויות כאלו לא זרות לאף אחת מאיתנו.
זה יכול לקרות בחופשה ממש טובה, או באיזה דייט מוצלח עם בן או בת הזוג. זה קורה הרבה פעמים בתוך קשר טיפולי טוב. זה יכול לקרות מול שקיעה או רגע של שקט בטבע. אולי ברגעים שבהם אנחנו מכירות בטוב שיש לנו בחיים. לפעמים גם ברגע של הישג או השלמה של משהו.
לפעמים אנחנו נמצאים במצב ריגשי ופנימי שאנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. כדי להרגיש רווחה אנחנו צריכים להתמקד ברווחה, ולפעמים הכואב והקשה לא מאפשרים לנו. לפעמים אנחנו לא יכולים לווסת את מה שקורה בתוכנו.
יש רגעים שאנחנו זקוקים יותר לתמיכה חיצונית.
אבל ברגעים אחרים, אנחנו יכולים לבדוק אם אפשר למצוא את המקומות הטובים האלו בתוכנו: בלי אדם, מקום, חוויה או הישג שיתנו לנו את התחושה הזאת. זאת הכרה חשובה; כי אז, אנחנו לא חייבים להיות תלויים במקום, בזמן, בהישג או אפילו בקשר שיתנו לנו את התחושה הזאת.
באימון נכון, אנחנו יכולים לטפח אותה בתוכנו. אנחנו יכולות להיות אלו שמעניקות לעצמנו את המרחב הזה.
וכשאנחנו מעניקות לעצמנו את המרחב הפתוח, השמח, הרגוע והשקט הזה, אנחנו גם מעניקות אותו לאנשים אחרים ולסביבה שלנו.
להתרכז ברווחה
כשאנחנו מגיעים לעולמות של הטיפול, המדיטציה וההתפתחות הפנימית, אנחנו בדרך כלל נחשפים להנחייה: ״לקבל את מה שקורה״.
זאת הנחייה מאוד חשובה, שמאפשרת לנו באמת לפגוש את החלקים היותר קשים בחוויה שלנו, כמו רגשות ותחושות לא נעימים ודפוסי התנהגות לא מיטיבים. כשאנחנו פועלים על פי ההנחייה הזאת, בעדינות ועם תשומת לב לעצמנו, אנחנו לומדים מה התגובות האוטומאטיות שלנו, וככה אנחנו גם לומדים לבחור בתגובות שייטיבו יותר.
כדי לעשות את זה, אנחנו לומדים בצורה אקטיבית איך להיות במצב רספטיבי: אנחנו לוקחים צעד אחורה, פותחים את תשומת הלב שלנו לכל מה שמופיע בחוויה שלנו ומתרגלים יכולת התבוננות ואי-היאחזות במה שקורה לנו. בצורה הזאת אנחנו מפתחים עמדה סקרנית ומעט מרוחקת מהחוויה שלנו, עמדה שמאפשרת לנו להיות יציבים יותר מול תנודות ריגשיות, כאבים וגירויים פנימיים וחיצוניים שמרחיקים אותנו מהדרך שלנו.
זה בעצם תרגול מיינדפולנס. הוא מאוד פופלארי בעשרים השנים האחרונות ולא סתם. הוא בהחלט מפחית מצוקה ואי-נחת ומלמד אותנו להתנהל בצורה טובה יותר בחיים שלנו.
אבל תרגול מיינדפולנס הוא רק חלק ממה שאנחנו רוצים ויכולים לעשות למען החופש שלנו. הוא חלק חשוב, אבל אם אנחנו נשארים רק בו, אנחנו מפספסים חתיכה עצומה מהדרך שלנו.
כי לצד הרצון שלנו לטפח את היכולת שלנו לקבל את מה שקורה, אנחנו גם בהחלט רוצים להיות מסוגלים לכוון את תשומת הלב שלנו למקומות שאותם אנחנו רוצים לטפח ולפתח.
זאת אומרת שלצד תשומת הלב הרחבה, הסקרנית והמקבלת שלנו (מיינדפולנס), אנחנו גם רוצים ללמוד איך להעדיף איכויות מסויימות. במילים אחרות, אנחנו רוצים ללמוד איך להתרכז בדברים מסויימים.
כשאנחנו רוצים לטפח רווחה, אנחנו רוצים להתרכז באיכויות של שמחה, רוגע, סיפוק ושקט. להעדיף אותן, לסמן אותן, להגביר אותן ולתמוך בהן. ממש ככה.
אנחנו מתרכזים בהן כדי לטפח אותן.
אנחנו מתרכזים בהן כדי לגדל אותן.
זה מאוד שונה מ״לקבל את מה שקורה״.
אבל כן, כאן זה נעשה קצת יותר מורכב.
להעז לרצות להצליח
נראה לי שאם הגעת לקרוא את הטקסט הזה כבר התנסת בזה: גם אם רצית מאוד להתרכז במשהו מסויים, כמו הנשימה או תחושות הגוף שלך, או אפילו סתם ככה ביומיום, באיזה טקסט שקראת או אפילו סרט שעניין אותך לראות - גילית מאוד מהר שהתודעה שלך עושה מה שבא לה.
גם אם כיוונת את התודעה שלך לשיחה עם חברה טובה, פתאום אחרי כמה דקות מצאת אותה אי שם בסיפור העשירי על ארוחת הצהריים שתכננת לאחר כך. גם אם כיוונת אותה ללמוד את הטקסט החשוב הזה למחר, מצאת אותה מתעסקת בגלילה אינסופית בפיד.
כשאנחנו בוחרים להתרכז במשהו, אנחנו בהחלט יכולים לדעת אם אנחנו מצליחים להתרכז בו או לא. זה פשוט: או שאנחנו שם או שלא. אנחנו יודעים כשאנחנו מצליחים להיות שם ואנחנו יודעים כשאנחנו לא מצליחים.
וזה כבר מחבר אותנו לצד השני שמגיע יחד עם החתירה להצלחה: הכשלון.
כשלון, או אי הצלחה, אלו מרחבים שיכולים להיות טעונים בהמון המון רגשות. זה קורה כשאנחנו מחברים בין ההצלחה או הכשלון שלנו לדימוי העצמי שלנו. כשמשהו בדימוי העצמי שלנו נכרך בחוויות של אי הצלחה.
זה כל כך טבעי שזה יקרה לנו. בחברה הצרכנית והחומרנית שאנחנו חיים בה, שבה חלק מהחניכה החברתית שלנו היתה כשקיבצו אותנו יחד בכיתות, מדדו ומיספרו את העשייה שלנו, והראו לנו כל הזמן מי יותר ומי פחות - למדנו מגיל מאוד מאוד צעיר להיות ״מוצר טוב״: לחבר בין תחושת הערך העצמי שלנו לבין ההישגים שלנו. החברה שלנו בנויה בצורה כזו. ברור שבצורה אוטומאטית גם אנחנו נתייחס לעצמנו ככה.
העניין הוא שבגלל שאנחנו קושרים בצורה כל כך אוטומאטית את תחושת הערך העצמי שלנו להצלחה - הרבה פעמים, בגלל שאנחנו כל כך חוששים מהחוויה הנוראית של ריסוק הדימוי העצמי שלנו מחוויית הכשלון, אנחנו פשוט מוותרים מראש על החתירה להצלחה מסויימת.
ואז, אנחנו יכולים לחזור מהר מאוד לעמדה המוגנת יותר של ״לקבל את מה שקורה״.
לצערי, בהרבה ממרחבי התפתחות וטיפול - ודווקא מהמקצועיים יותר - נשארים במרחב ה״לקבל את מה שקורה״, אפילו בצורה אידיאולוגית, ובעצם רק כדי להמנע מהמפגש עם תחושת הכשלון. זאת עמדה שאמנם מגינה על תחושת העצמי וככה מאפשרת לגדל אותו, אבל היא מוותרת על היכולת שלנו לבחור לאן אנחנו רוצים ללכת ולהעז ללכת לשם. היא מוותרת מראש על הרצון שלנו.
וזה חבל. כי אי אפשר ללמוד משהו חדש בלי שלא נצליח לעשות אותו בהתחלה. אי אפשר ללכת למקומות רחוקים בלי סוג של מאמץ או רצון עיקבי לקראת המטרה.
ולרצות חווייה בלתי תלויה ויציבה של שמחה, רוגע, סיפוק ושקט, זה דבר טוב לרצות. לא רק בשבילנו. בכלל.
איך מתמודדים עם כל זה?
רוב ברבאה, מורה מהמסורת הבודהיסטית העכשווית, מדבר על שתי גישות שיכולות מאוד מאוד לעזור לנו בתוך המחקר העמוק הזה של החתירה לרווחה: משחקיות וסבלנות.
גישה של משחקיות זה סוג של שם קוד להתנהלות שבה אנחנו עושים דברים ברצינות, אבל לא לוקחים את עצמנו ברצינות: זאת היכולת להזכר שאנחנו מתנסים במשהו בלי לדעת איך נכון או מקובל או מוצלח להתנסות בו. שאנחנו מחברים כל מיני דברים סתם ככה כי זה מסקרן, או מענג או פשוט כיף לחבר אותם. וגם - שנוצר לנו סוג של עולם עם חוקים משל עצמו שכן - אולי רק אנחנו מבינים, אבל הוא בהחלט עולם שאנחנו מבינים.
וכל זה בזמן שאנחנו יודעים שזה רק משחק.
ממש כמו ילדים שנכנסים למשחקי דימיון משוגעים, מעורבבים ומעורים לגמרי בתוך חוקי המשחק שהם יצרו, עוברים דרך הרים וגבעות ואש ודרקונים ופחד וכעס והתלהבות מטורפת; בו בזמן שהם יודעים שאבא נמצא שם, ממש מעבר לרגע, עם ארוחת הערב הבטוחה על השולחן.
גישה של סבלנות זה הצד השני של המטבע. סבלנות זה מה שלפעמים חסר לילדים במשחקיות שלהם. סבלנות זאת הידיעה שהטיפוח של האיכויות האלו הוא לאו דווקא דבר שמצמיח תוצאה מורגשת מעכשיו לעכשיו. זאת ההתנסות הבוגרת, שיודעת ממש בבשר, שכשאני משקיע-ה במשהו - בעקביות, בתשומת לב, בנכונות ובמאמץ נכון - משהו קורה. זאת הידיעה החווייתית שרק אם אנסה יש סיכוי שאצליח ורק אם אשקיע יש סיכוי שאשנה. וההשקעה הזאת משמעותית.
משחקיות וסבלנות. סבלנות ומשחקיות.
ילד-ה ומבוגר-ת. מבוגר-ת וילד-ה.
״המשחק הוא בעצמו תרפיה. משחק, כמו חלום, משמש את הצורך במימוש עצמי. זהו במשחק ורק במשחק שהילד או המבוגר האינדיבידואל יכולים להיות יצירתיים ולהשתמש בכל האישיות שלהם, ורק דרך יצירתיות יכול האינדבידואל לגלות את עצמו.״ ויניקוט, 1952
לאט לאט, עם הזמן, אנחנו לומדים איך להיות במרחב יציב ורחב: בשמחה, ברוגע, בסיפוק, ובשקט. זה מאמץ נכון. גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מתמודדות עם המכשולים הרגילים של התודעה שלנו - אי השקט, הערפול, הדחייה, ההשתוקקות והספק. גם זה מאמץ נכון.
ואז המרחב הזה נעשה לנו יותר ויותר זמין. והוא גם מזין אותנו יותר ויותר. ואנחנו לומדות יותר ויותר איך להזין אותו בצורה נכונה וככה להיות מוזנות ממנו אפילו יותר.
אנחנו מצליחות ליצור רווחה, בתוכנו והחוצה, בספירלה שהולכת וגדלה.
לחתור לרווחה בכאן ובעכשיו
חשוב שנבדיל בין תכנון לרווחה לבין חוויה של רווחה בכאן ובעכשיו.
כשאני יושב עם חברה או עם מטפל, ואנחנו חושבים ביחד מה לעשות כדי שארגיש יותר טוב: אמבטיה חמה, כוס יין או טקס אחר; או אפילו חושבים יחד איך לדבר עם הבן זוג או הבוס כדי לפתור קונפליקט - אנחנו לא באמת נמצאים בחוויה של רווחה. אנחנו מתכננים איך ליצור רווחה.
נכון, יכול להיות שכשאנחנו מתכננים איך לעשות לעצמנו טוב זה נותן סוג של תחושה טובה, במיוחד כשאנחנו נמצאים עם עוד מישהי או מישהו שאנחנו סומכים עליהם. לפעמים חשיבה זה הדבר הכי נכון לעשות כרגע, ועכשיו לתכנן תהיה הפעולה המיטיבה.
אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן.
אנחנו מדברים על לחתור לרווחה בכאן ובעכשיו. לא לתכנן אותה.
אז כשאנחנו רוצים ליצור רווחה בכאן ובעכשיו, אנחנו רוצים לשכלל את המיומנות שלנו להתחבר ברגע הזה למקורות של שמחה, רוגע, סיפוק ושקט. אנחנו עושים פעולה פנימית כדי לחבר את עצמנו ברווחה לחוויה שלנו בכאן ובעכשיו.
זאת אומרת שאנחנו אוספים יחד שלושה אלמנטים: את הכוונה של הלב שלנו, את החוויה של הגוף שלנו בכאן ובעכשיו, ואת התודעה שלנו בריכוז ברגע הזה.
לחבר ברווחה בין הלב, הגוף והתודעה
בואו נראה את שלושת האלמנטים - לב, גוף ותודעה - בנפרד; ואיך הם מתקשרים אחד עם השני באימון הזה לקראת רווחה. בהמשך הטקסט יש גם הצעה לתרגול תנועתי, מצולם ומקוריין לדגשים להתנסות אישית:
1. כוונת הלב: נוכחות אוהבת
בפילוסופיה הבודהיסטית, איכות המטא - הנוכחות האוהבת - נחשבת לאחת משתי הכנפיים בדרך לחופש. כנף שלמה, במסורת ענקית ומסועפת, שמוקדשת לנוכחות האוהבת. בלעדיה אין סיכוי לנוע לשום מקום. זאת אומרת שכשאנחנו מטפחים את הרווחה בתוכנו, מבחינת כוונת הלב שלנו, המטרה העיקרית שלנו היא לכוון את אותה נוכחות אוהבת לעצמנו.
נוכחות אוהבת לעצמנו.
לא ביקורת, לא משטמה, לא רצון להיות משהו או מישהו אחרים. גם לא האדרה עצמית או דיבור מעצים שקשור בדברים שאנחנו עושים או לא עושים. נוכחות אוהבת בכאן ובעכשיו. נוכחות אוהבת ומקבלת, מטפלת וחומלת, מפרגנת ויציבה. מכוונת ישירות לעצמנו.
זה וואחד דבר, לא?
לפעמים זה לא פשוט לתת לעצמנו דבר כזה. לפעמים יש בנו חלקים שזה מרגיש להם שלא מגיע לנו לקבל כזה מבט או כזאת התייחסות.
יכול להיות שאלו דברים שלמדנו מהעבר שלנו, מקשרים קודמים. יכול להיות שזה חלק מהתרבות או הדת שאליה אנחנו שייכים. או משהו שעבר אלינו מדורות על גבי דורות של טראומה, כאב וסבל. בדרך כלל זה ככה. אבל אולי דווקא הידיעה הזאת יכולה לתת לנו את המוטיבציה להמשיך? אולי דווקא הידיעה שזה משהו כל כך הרבה יותר גדול מאיתנו יכולה לתת לנו את ההבנה שזאת באמת עבודה משמעותית וחשובה, שחוצה את הגבולות של עצמנו, שנותנת בנדיבות משהו מיטיב שאולי חסר ממנו בשבילנו ובבכלל בעולם?
מה שעוזר מאוד במשימה המעודנת הזאת - שנעה בין נדיבות עצמית לבין נחישות מול הביקורת העצמית - זה לגשת אליה ברגישות ובהאטה. תכלס מהניסיון שלי, כדי להנכיח איכות של נוכחות אוהבת, רגישות והאטה יועילו תמיד.
2. נוכחות גופנית בכאן ובעכשיו
החיבור הנהדר בין התנודות הריגשיות והמנטליות שלנו לבין מערכת העצבים והשרירים שלנו מאפשר לנו להיות במגע ישיר עם מה שקורה לנו בכאן ובעכשיו. זאת הדרך שלנו להכנס בתוך שיעורי העבר שמוטבעים בנו, ולהציע בתוכם שמירה, הרגעה וביטחון.
כל (באמת - כל) טכניקות הטיפול העכשוויות, ובמיוחד אלו שמוכחות על ידי מחקרים מבוססי ראיות (כלומר שהראו שהן באמת עובדות), שמות את העבודה עם הגוף ועם התחושתיות של הגוף בפרונט. יש כבר הבנה רחבה בעולם הטיפול המערבי, שהתערבויות מחשבתיות או גם התנהגותיות יכולות להגיע עד לגבול מסויים, וכדי לשנות דברים מהיסוד אנחנו חייבים ליצור חיבורים בין התודעה שלנו לבין התחושתיות של הגוף.
"The body stores the trauma of our lives in muscular rigidity, thereby keeping us stuck in the past. When we release the tension in the body and align ourselves with gravity, we take a new stand in life. This allows us to be in ease with ourselves and in harmony in our relationship to other and to our planet” - Joseph Heller
מצבים מנטליים מתבטאים תמיד בכיווצים וחסימות בגוף שלנו. בחידוד ובאימון של תשומת הלב שלנו, אנחנו יכולים גם לראות את זה נכוחה. וגם - בחידוד ובאימון של תשומת הלב שלנו, מה שאנחנו יכולים לראות זה שהחיבור הזה הוא דו-סיטרי.
באותה מידה שהמצבים המנטליים שלנו משפיעים על כיווצים וחסימות בגוף, ככה גם שחרור, הרפייה מודעת ופתיחה של חסימות בתוואים השריריים והעצביים המעודנים של הגוף, מאפשרים לנו להרגיע ולרווח מצבים מנטליים ורגשיים.
זה משמעותי לאללה, כי כשאנחנו לומדים איך להיות במגע נכון עם החוויה הגופנית שלנו; מגע שיודע להרפות, לרווח ולשחרר מתחים בגוף, אנחנו לומדים איך לקדם נחת בתוכנו. לא בגלל שאנחנו הולכים לעיסוי או בגלל שאנחנו אחרי יום חמים על החוף, אלא בגלל שאנחנו מביאים את הריכוז הנכון, את המגע הנכון, לגוף.
אפשר לראות איך זה מתחבר לאלמנט הראשון של כוונת הלב, של הנוכחות האוהבת, נכון? זה הרי בדיוק זה. להנכיח מגע של מודעות בגוף - אוהב, מטפח ושומר.
מגע שמאפשר לנו לחווט מחדש החזקות, מעצורים וכיווצים: בגוף-תודעה הזה פה.
3. איחוד התודעה: ריכוז
לתודעה שלנו יש נטייה לשים לב לכואב, לקשה ולמפחיד. זאת נטייה הישרדותית שקיימת בתודעה האנושית.
בתאוריות פסיכולוגיות מבוססות אבולוציה מסבירים את ההטייה השלילית הזאת כמשהו שירשנו מאבות אבותינו: אותו אדם קדמון שדאג כל הזמן לפתור את הבעיות שלו - לספק גג יציב לפני שיתחיל החורף, לדאוג לכלי נשק לפני שהזאב יגיע, או לכבוש שטח ומשאבים לפני שהשבט יגדל - זה שהיה חרד, שראה את השלילי, שבדק פעמיים לפני כל דבר, שהתרכז שוב ושוב ושוב בדברים הרעים שיכולים לקרות; הוא האדם הקדמון ששרד. ואנחנו בעצם הצאצאים שלו. בזכותו אנחנו פה.
הצורך העצום לשרוד הביא אותנו לכאן, בהחלט. אבל כיום הוא המקור והמנוע לסבל מאוד גדול בתוכנו ובכלל בעולם. המכשיר הזה בתוכנו - התודעה שלנו - עובד על אוטומאט בכל כך הרבה דרכים. אוטומאט שמטרתו הישרדות יעילה. אבל גם אוטומאט שבלי ההתערבות שלנו, כבר הביא וממשיך להביא אותנו ואת העולם שלנו למקומות כל כך אפלים.
מה שיפה בכל זה, זה שאנחנו יכולות להתערב. באימון נכון, אנחנו יכולות לכוון את התודעה לכיוונים אחרים לגמרי.
האיכות של הריכוז - ריכוז בחוויה הגופנית שלנו בכאן ובעכשיו בנוכחות אוהבת, מקבלת, חמה וחומלת - לא רק זונחת את הקיפצוץ הנוירוטי וההישרדותי של התודעה מדבר אחד לשני, מההיאחזות אחת בנעימות מסויימת לדחייה של אי הנעימות הבאה; אלא גם מטפחת את היכולת שלנו לבחור על מה התודעה שלנו מאירה.
אנחנו מחזקות - ממש מהעומק, וממש מהיסוד - את היכולת שלנו לבחור את מה אנחנו מטפחות ואת מה אנחנו זונחות.
וככה, אנחנו בעצם מחזקות את היכולת שלנו ליצור מציאויות.
הצעה לתרגול
אז כן, האיכות הזאת דורשת אימון. אימון שמחבר בין כוונת הלב, הגוף והתודעה ופועל בצורה אקטיבית לכיוון של רווחה: לחוויות יציבות של שמחה, של רוגע, של סיפוק ושל שקט.
זה לא מעט!
יש המון המון דרכים להתאמן בזה. נראה לי שאם הגעת עד לפה בטקסט, הבנת שהאימון הזה כולל בתוכו עולם עשיר ורחב של טיפוח פנימי של איכויות שונות, כזה שאפשר לשהות בו הרבה זמן וללמוד ממנו ובתוכו המון. העולם הזה כולל בתוכו טווח עצום - מריכוז בנקודה מאוד קטנה (נגיד הקצה של הנחיריים בתנועת הנשימה) ועד השתהות יציבה בחלל תודעה רחב מאוד.
פה אני מציע תרגול שמבוסס על הלימוד של רוב ברבאה, בשילוב הידע שלי ממחקר תנועתי וסומאטי. אני אישית מתחבר לתרגול הזה כי הוא עובד גם על פתיחה של מודעות יציבה לכל הגוף וגם משחק בין אזורים שונים של ריכוז. זה ממש לא אומר שזאת הדרך היחידה לתרגל את האיכות הזאת של רווחה. זאת פשוט דרך.
כאן למטה בסרטון צילמתי את עצמי מתרגל מדיטציה בתנועה. יש גם קריינות שמסבירה את הדגשים החשובים באיכויות של תשומת הלב והריכוז.
התרגול בסרטון עובר דרך שלושה שלבים עיקריים:
סריקת גוף לחידוד התחושה הגופנית (בשני פרקים: מגע של אוויר ואז מגע של אדמה)
ריכוז בנשימה ובתנועה של הנשימה בתוך הגוף
ריכוז בתחושות הנעימות והגברה שלהן
השלבים שמוצעים בתרגול הזה נבנים אחד על השני, לכן חשוב להתחיל מהראשון ולהמשיך הלאה; אבל בהחלט אפשר לשהות בכל שלב שכזה כמה זמן שצריך. לכל שלב יש את האתגרים, המתנות והאיכויות שהוא מפתח.
אולי אפילו יותר חשוב: את השלבים האלו אפשר לעשות בכל מיני צורות ודרכים ואיך שהיצירתיות שלך מספקת לך - בישיבה, בשכיבה, בתנועה אחרת או דומה. כמו שכתבתי למעלה, היצירתיות והמשחקיות הן ידידות טובות לתרגול שכזה; בתוספת סבלנות, עיקביות ונחישות (עסיסית!) שיכולות להחזיק ביציבות את כל המסע המופלא הזה פנימה והחוצה.
ובכל מקרה, ואולי הכי חשוב: מזמין אותך להשתמש בהדגמה הזאת ככלי עזר ללמידה ולאו דווקא כהוראות תרגול - לקחת מזה מה שמתאים לך ולזנוח את מה שעוד לא מתיישב בנינוחות.
המאמר הזה נכתב כקרקע תיאורטית לסדנא חווייתית ״בושה, חמלה ודימוי עצמי״, שחלק מסדרת הסדנאות ״להשתחרר מבושה״ שעוסקות בדימוי עצמי.
בסדנאות עצמן אנחנו לא מתעסקים בתיאוריה, אלא מתרגלים את העקרונות שבה - דרך מדיטציה, תנועה וקבוצה - כדי ליצור לעצמנו מרחבים של למידה עצמית חווייתית, כאלו שמהווים קרקע לצמיחה, השתנות ושחרור.
אם התחברת לטקסט ולתרגול המוצעים בו, כנראה שאנחנו צריכים להכיר.
פה בכפתור אפשר לקרוא עוד על הסדנא ולהרשם >>