״טרנספורמציה: מפה לשינוי אמיתי״ היא סדרת מאמרים שמציגים את שלושת המכשולים האינהרנטיים בתהליכי שינוי ואת שלבי המעבר והפתרון לתוכם - כדי להפוך להיות טרנספורמציה עמוקה ויציבה בחיים.
הסדרה מורכבת משלושה חלקים שונים, וזה החלק השלישי והאחרון בסדרה. אם הגעת לכאן מבלי לעבור על שני החלקים הראשונים, זה ממש בסדר, המאמר הזה עומד בפני עצמו. אבל אם מרגיש לך בשלב מסויים שיש דברים שלא ממש הבנת, אני ממליץ בחום רב להתחיל מהחלק הראשון.
בחלק הקודם עברנו על השלב השני בתהליכי טרנספורמציה: המעבר משחזור של סבל ליצירת מציאות פנימית חדשה. ראינו את החמקמקות של הביקורת העצמית, את איך שהיא נרתמת, כמעט בצורה אוטומאטית, לתהליכי שינוי; ואיך ההסתמכות עליה - מבלי להכיר שהיא חלק (אם לא כל) הבעיה - לא מאפשרת לתהליכי טרנספורמציה לקרות.
בסוף, ראינו איך שביקורת עצמית היא בעצם ביטוי יותר עמוק לדימוי עצמי שמקורו הרבה פעמים בבושה.
והנה אנחנו מגיעים לשלב השלישי והאחרון בתהליכי הטרנספורמציה.
השלב שבו אנחנו מפתחים יכולת לייצר מרחק מהדימוי העצמי ומהבושה שלנו כדי להיות מסוגלים להכיל ואף לרפא אותם - ובכך לאפשר העצמה הולכת וגדלה של תהליכי שינוי.
בואו נמשיך.
טרנספורמציה שלב 3:
ספירלת הטרנספורמציה
"בושה היא הרגש הכי חזק, אדון הרגשות. זה הפחד שאנחנו לא מספיק טובים.״ - טרנס ריל.
אז כן, בסוף אנחנו מדברים על בושה.
בושה היא רגש בסיסי ואבולוציוני שנוצר על מנת לעזור לנו לשמור על המקום שלנו בשבט. בגלל שאנחנו חיות שתלויות בצורה מוחלטת בלהקה או בשבט שאליו אנחנו שייכים, אנחנו נעשה הכל כדי להשאר חלק מהשבט.
בעבר, נידוי משמעו היה מוות. זאת אומרת שהתנהגות שחורגת מהמקובל בחברה שאליה אנחנו שייכים תהיה מסוכנת, ולכן כדאי שיהיה בתוכנו מנגנון שידע לעצור התנהגויות כאלו, אפילו אם אנחנו לא ממש רוצים לעצור אותם.
בשביל זה יש בושה.
הבושה מכבה את הגוף שלנו. ממש ככה.
המכניקה של הבושה
סטיבן פורג׳ס הוא נוירוביולוג שהקדיש את כל גוף המחקר שלו למערכת העצבים האוטונומית ואיך היא פועלת כדי לשמור ולהגן עלינו. הוא מראה איך מנגנון ההגנה הכי קדום והכי מיידי שלנו - זה שקשור לקפאון ולעצירה - קשור קשר ישיר לבושה. זה גם מנגנון שאחרי שהוא מקפיא אותנו, הוא מעביר אותנו ישירות למנגנון ההגנה השני הכי קדום - ריצוי וכניעה.
בזמן בושה, הגוף קופא במקום, עוצר כל פעילות שהוא התכוון לעשות. אנחנו עוצרים. בנוסף הלחיים שלנו מתחממות מאוד ואזור הגרון שלנו מאדים. הגוף שלנו מעביר את המסר שאנחנו מתביישים, כלומר שאנחנו במצב של ריצוי עכשיו.
וזה, כמו הרבה דברים שהגוף שלנו
עושה, חכם לאללה.
בושה: מנגנון לשמירה על קשר
אז בושה היא בעצם רגש חברתי שגם עוצר אותנו מפני לעשות משהו וגם מסמן לסביבה שאנחנו מתביישים. למה זה כל כך חכם? כי בעצם כל מטרתו של הרגש הזה הוא לשמור על הקשר.
על פי פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, מרבית הקונפליקטים שאנחנו מתמודדים איתם הם בין שתי קבוצות עיקריות:
הצורך בביטוי עצמי, תחושת מסוגלות ועצמאות
הצורך בקשר בטוח, יציב ומוגן
אז בושה מעדיפה את הקשר: היא עוצרת את הגוף מלבטא את עצמו, ומסמנת החוצה שיש רצון בתיקון של הקשר. והיא עושה את זה ישירות מתוך הגוף ומתקשרת את זה ישירות לגוף שממול - הרבה פעמים הרבה מתחת למודעות שלנו: במיקרו תנועות, בריקוד עדין של ויסות, תקשורת ומותאמות.
איך הריקוד הזה, שקורה כל הזמן מתחת למודעות שלנו, שמזהה סכנה, מכניס אותנו לדריכות ומסמן החוצה שאנחנו רוצים להתחבר מחדש - קשור לדימוי עצמי?
או במילים אחרות: איך התנועה הפיזיולוגית-הישרדותית הזאת באה לידי ביטוי בתפיסה העצמית שלנו?
עכשיו אנחנו נכנסים לסיפור המעניין ממש: של איך נוצר הדימוי העצמי שלנו.
הביולוגיה של ההישרדות: קשר
אז דיברנו על זה שבושה זאת יכולת גופנית (כן כן, יכולת!), שנוצרה מתוך התלות האינהרנטית שלנו בשבט ובלהקה ונועדה לשמור עלינו מפני פגיעה בקשר. היא עושה את זה על ידי זה שהיא עוצרת אותנו ומסמנת החוצה שאנחנו רוצים לתקן את הקשר.
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מה בין מנגנון ההישרדות הביולוגי הזה לבין התופעה הפסיכולוגית של דימוי עצמי?
אז ככה.
אם אנחנו כמבוגרים תלויים בצורה מאוד גדולה בקבוצה ובשבט שאליהם אנחנו שייכים, כשאנחנו צעירים, החיים שלנו ממש מופקדים בידי האנשים שמטפלים בנו ודואגים לצרכים שלנו. וזה משנה הכל.
אנחנו חיה מעניינת סך הכל.
מכל החיות שקיימות בעולם הזה, לנו יש את זמן החניכה הכי גדול עד שאנחנו מגיעים לעצמאות ולשייכות מלאה לחברה. יש כל מיני תאוריות סביב זה. התאורייה התרבותית של לב ויגוצקי מסבירה שבגלל שהחברה האנושית משתנה במהירות, זמן הלמידה של איך להיות חלק מהחברה האנושית, צריך להיות מופקד יותר אצל החברה מאשר אצל הביולוגיה.
כלומר התכונות הנרכשות שלנו יותר חשובות מאשר התכונות המולדות שלנו, כדי שנוכל לשרוד במציאות החברתית שלנו. והדבר הזה נתמך בצורה מלאה על ידי הביולוגיה שלנו.
צב שבקע מהביצה יודע, באיזה קסם שעובר אליו דרך הביולוגיה שלו, לצאת מהחול, ללכת בדיוק לכיוון המים ולשחות לעבר הזרמים הנכונים שיביאו אותו רחוק רחוק לפגוש את להקת הצבים הבוגרים שלו.
למרות זאת, תינוקת טרייה שנולדה, לא ממש יודעת לעשות שום דבר חוץ מקקי ולישון. ולצרוח.
אבל זה לא שהביולוגיה שלה לא מכוונת אותה להישרדות. משהו אחר בתוכה, הרבה יותר מורכב, פועל בצורה מאוד מרשימה.
הישרדות בילדות: הקשר תמיד מנצח
תאוריית ההיקשרות של בולבי, פסיכיאטר ופסיכואנלטיקאי, ששינה את התפיסה שלנו לגבי משמעות הקשר בחוויה האנושית, מראה לנו שמה שאותה תינוקת כן מחווטת אליו מגיל אפס ועובר אליה דרך הביולוגיה בצורה אוטומטית, זה היכולת שלה להיות בקשר ולשמור עליו.
למה? כי אם רק עכשיו נולדנו, הקשר עם הדמויות המטפלות הוא הכרחי להישרדות שלנו. וכשאנחנו נעשים ילדים, זאת לא רק ההישרדות המיידית שלנו, שקשורה בנחמה, אוכל ומחסה, אלא גם ליכולת שלנו להיות חלק מהחברה.
במילים אחרות: אנחנו לומדים להיות חלק מחברה דרך הדמויות המטפלות שלנו. לכן, כל ההוויה שלנו בילדות נועדה כדי ליצור ולשמר קשר.
מה שאומר שבזמן הזה, בילדות, במשוואה בין הצורך הבסיסי שלנו בביטוי עצמי לבין הצורך הבסיסי האחר שלנו בקשר; קשר תמיד מנצח. בפער.
וזה משמעותי לאללה.
כי התלות שלנו בדמויות המטפלות שלנו כשהיינו ילדים הבנתה אצלנו כל מיני מבנים אישיותיים, שאז אמנם היינו צריכים אותם - אבל כמבוגרים, יכול להיות שכבר לא.
בושה והבנייה של דימוי עצמי
בואו נראה יחד סיפור שאוסף את כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו, ומדגים גם איך מבנים שכאלו נוצרים:
תכירו את טל, ילד בן 6 שמגיע הביתה אחרי יום בבית הספר.
הוא רואה את אמא שלו יושבת עם שלוש חברות שלה סביב שולחן האוכל, שותות קפה, צוחקות. טל מתקרב אליהן בשמחה, מחבק את אמא, ואמא מחזירה לו חיבוק גדול. אז אמא מספרת לחברות שלה על איך שטל והיא יצאו לטיול ביום שבת, רק הוא והיא. טיול שחיבר אותם כל כך ושהיא כל כך שמחה שיזמה את הטיול הזה.
טל מתלהב מזה שאמא מדברת עליו, ממשיך אותה ואומר בשמחה ש״כן, היה לי ממש כיף, אבל אמא היתה בטלפון כל הזמן״. אמא, מהפחד שיחשבו שהיא אמא לא טובה, צוחקת בעצירות מסויימת ואומרת ״מה פתאום, לא הייתי בטלפון בכלל. אתה מתבלבל. היה מושלם ביחד״ והגניבה, בלי לשים לב אפילו, מבט קריר לטל.
הבושה הראשונית: הגנה על הקשר
ברגע הזה מערכת העצבים של טל נכנסת לפעולה. היא מסמנת לו שמשהו מסוכן קרה עכשיו, שאמא מתרחקת עכשיו. כדי לתקן, כל התגובה הפיזיולוגית של בושה מתעוררת בגוף של טל. הוא נעצר, הפנים שלו מאדימות והוא נצמד לאמא בשתיקה נבוכה.
אבל מצד שני, הוא יודע בדיוק מה קרה שם בטיול.
הוא היה שם ואמא בהחלט היתה בטלפון.
הם אפילו דיברו על זה.
איך מתמודדים עם הבלבול הזה?
כמו שראינו מקודם, בילדות - במשוואה בין הצורך הבסיסי בביטוי עצמי לבין הצורך הבסיסי בקשר - הקשר תמיד מנצח. אז ככה גם אצל טל.
ברגע הזה, טל לומד.
הוא לומד שאולי לא כל מה שהוא יודע וחושב באמת נכון. ואולי לא כל מה שהוא יודע וחושב צריך להגיד.
זה רגע פצפון.
כנראה שאם הוא קרה פעם או פעמיים, או אפילו 20 פעמים - הוא ישטף במלא שיעורים אחרים וטובים שטל יקבל מאמא ואבא ומעוד שיעורים מהעולם שמסביבו.
הפנמה של בושה: יצירת דימוי עצמי
אבל אמא של טל, כמו הרבה מאוד אנשים והורים אחרים, מתמודדת עם בושה.
היא מפחדת מאיך שאנשים אחרים רואים אותה. היא למדה את זה מההורים ומהחברה גדלה בה, ובמקרה שלה - היא לא למדה לשאול שאלות על המנגנון הזה שבתוכה. לכן הסיטואציה הספציפית הקטנה הזאת, שאמא נוטשת ריגשית את טל כדי ״לעגל״ את המציאות, קרתה כבר מספיק פעמים, ותקרה - לצערנו, בהמון וריאציות קטנות אחרות בהמשך הילדות וההתבגרות של טל.
אז כדי להקטין את הסיכויים לאבד את אמא, טל מפתח עם הזמן קול פנימי שמרסן אותו מלדבר את מה שהוא חושב ומרגיש. הקול הזה מדבר אליו בקרירות ובחדות, קצת כמו המבט הקריר של אמא שלו אליו ברגע שנחתך הקשר בינהם.
הדבר הכי נורא שהקול הזה מייצר בתוך טל, ממש באמונה הבסיסית שלו לגבי עצמו - זה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. הבושה מייצרת לטל דימוי מסויים על עצמו.
וככה יוצא, שכל פעם שהוא אפילו חושב על לעמוד בצורה מלאה מאחורי העולם הפנימי שלו, הקול הזה מתעורר בצורה אוטומאטית מבפנים, משתק אותו, מפעיל בתוכו מנגנון של בושה שאומר לו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, שאומר לו שככה הוא.
הדימוי העצמי ממשיך לייצר עוד דימויים
הדבר הזה מוזר, בגלל שנגיד בלימודים, הוא מבין הכל בשיעורים. אם נדבר איתו בשקט, כשהוא רגוע ומרגיש בטוח, הוא ידע הכל. גם כשהוא ניגש למבחנים, הוא מוציא ציונים מדהימים. אבל כשהוא צריך לדבר בכיתה, או במבחנים בעל פה, הוא משקשק ומזיע ולא יודע. ברגעים שבו הוא צריך לבטא את עצמו, להציג את הדברים שהוא יודע או אפילו לשאול שאלות, מערכת העצבים שלו - שלמדה בעבר ובהווה דרך הרגעים הקטנים עם אמא - מסמנת שהוא נמצא בסכנה. הוא לומד ככה, לאט לאט ויותר ויותר, להמנע מלדבר מול אנשים ובציבור. הוא לומד שרק אם הוא ממש בטוח במאה אחוזים שיש לו משהו נכון וטוב ובטוח להגיד - רק אז הוא יכול לבטא את עצמו.
ככה הוא גם לומד שזה לא ממש כיף להיות עם אנשים אחרים, שזה מאמץ וכל הזמן צריך להיות מדוייק ונכון וטוב ומוצלח.
זאת עוד שכבה בדימוי העצמי של טל: ״אני צריך להיות מוצלח״. דימוי עצמי שנבנה מהמקור של הבושה, שבנתה אמונה לגבי היכולת שלו לדעת מה הוא אומר או חושב, שהמשיך להתנסויות שהוכיחו לו שהוא גם לא יכול לדבר בציבור ושהוא חייב להיות מאוד מוצלח כדי להציג את עצמו.
זה כבר דימוי שלא נבע בכלל מהקשר עם אמא, אלא התפתח מתוכו, במפגש שלו עם העולם.
בושה ודימוי עצמי בבגרות
כשטל מתבגר, יוצא מהבית ונכנס לקשר עם עמית, הוא מגלה שקשה לו מאוד להציב גבולות או לבטא את הרצונות שלו בתוך מערכת היחסים. כל פעם שהוא רוצה לבטא צורך שלו או משהו שלא מתאים לו, משהו עוצר אותו. הוא אפילו לא מבין מה זה. הקול הפנימי כבר כל כך אוטומאטי, כל כך מהיר, שאומר לו במאית השניה שהוא בעצם לא יודע על מה הוא מדבר. הוא כל כך מהיר ולא מורגש, שהדבר היחיד שהוא מרגיש, זאת תחושה לא נעימה כשהוא ניגש לשוחח עם עמית על דברים שמציקים לו.
אז הוא שותק.
ואז הוא מפתח טינה וכעס.
ואז נוצרים ריבים בבית.
טל יודע שדברים לא יכולים להמשיך ככה. אז הוא עושה את מה שהוא למד לעשות כשמפלצת הבושה פועלת בתוכו: להיות מוצלח. להיות טוב יותר.
אז הוא הולך להמון המון סדנאות, לומד מלא טכניקות לביטוי צרכים ולהצבת גבולות (שלב טרנספורמציה ראשון) וליצירת אווירה נעימה בבית. אחרי שהוא לומד את כל הדברים האלו, הוא גם מחליט ״לשנות את ההתנהגות בבית״ ועם הבנזוג שלו.
בגלל שהוא בעצם נמצא בתוך מעגל של ביקורת עצמית ומאמץ (שלב טרנספורמציה שני), כל הדברים האלו לא מחזיקים מעמד.
טל מתחיל לחשוב שמשהו בתוכו ממש לא בסדר,
שהוא נידון לחיות חיים של שתיקה, טינה ומריבות;
שהוא נידון להשאר לבד ואף פעם לא להרגיש בנוח עם אנשים;
שזה כנראה הגורל שלו.
שהוא הבעיה.
העניין הוא שהמקור למריבות בבית הוא לא השתיקה של טל. זה גם לא חוסר הידע שלו באיך לבנות מערכת יחסים מיטיבה. ואפילו לא המיומנות שלו בלהציב או לא להציב גבולות.
העניין הוא הדימוי העצמי שהופנם בתוכו;
דימוי עצמי פנימי שאומר לו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, שזה מי שהוא.
דימוי שבנוי על הבושה -
שעדיין, אפילו שהוא כבר לא בן 9, מנסה להגן עליו מפני לאבד את הקשר עם אמא שלו;
שעדיין, אפילו שהוא כבר לא בן 16, מנסה להגן עליו מפני הפחד שיראו אותו ואת הפגיעות שלו,
ושעדיין נמצאת שם - מתחת לכל הניסיונות שלו ״להיות טוב יותר״ - הפעם בזוגיות שלו עם עמית.
***
מניהול של כאב להורות עצמית מיטיבה
הסיפור של טל הוא בהחלט אנקדוטלי. הוא מדגים בעיקר איך שכשאנחנו ילדים, מערכת העצבים שלנו סופר רגישה וסופר מכווננת לשמירה על קשר.
זאת אומרת שגם כשלים קטנים מאוד במערכות היחסים הראשוניות שלנו, כאלו שגם לא ממש רואים, הם שיעורים חזקים שיכולים לייצר בתוכנו דימוי פנימי נסתר ועמוק שמבוסס על בושה ומכוון את איך שאנחנו תופסים את עצמנו, את איך שאנחנו מתקשרים במערכות היחסים שלנו ואת איך שאנחנו פועלים בחיים שלנו.
ועוד לא דיברתי על דוגמאות קשות יותר - כמו השפלה ישירה של הורים או מבוגרים קרובים, חוויה של בריונות מאחים או חברים לכיתה, ענישה פיזית, הפחדה וביוש כל פעם שנעשה משהו בניגוד לערכים נוקשים, עזיבה של אחד ההורים את הבית או ניכור ריגשי עיקבי.
הדברים הגדולים האלו שציינתי כאן הם לא כאלו רחוקים מהחיים שלנו. הם די רגילים.
הם מושרשרים למעשה בתוך הדת שלנו, בתוך מערכת החינוך שגדלנו בה, בתוך החברה ההטרו-נורמטיבית ומדכאת המיניות שאנחנו חיים בה, בתוך התרבות הצרכנית שאנחנו חלק ממנה ובתוך הטראומות הפרטיות והלא מטופלות שההורים שלנו הגיעו איתם.
שוב, זה תהליך טבעי ותרבותי, אפילו אבולוציוני. הבושה היא יכולת שלנו לשמור על המקום שלנו בתוך החברה, הקבוצה והקשר הקרוב שבו אנחנו נמצאים. העניין הוא, שכמו שאנחנו רואים עם טל, אם אנחנו לא לומדים להכיר את הבושה בצורה בהירה, לומדים את ההשפעה שלה עלינו ומתרגלים איתה מפגש בצורה נכונה, אנחנו בעצם מתמודדים עם דימוי עצמי מיושן, שגורם למעצורים מאוד גדולים בהתפתחות ובגדילה שלנו.
כשאנחנו לא נכנסים למפגש האמיתי עם אותה בושה, ממה היא מורכבת ואיך היא יצרה את הדימוי העצמי שלנו - אנחנו נידונים להיות במצב של ניהול הכאב והסבל שהיא מייצרת לנו בחיים.
גוסטב יונג, אחד מהפסיכואנליטיקאים הראשונים שהעבודה שלו עד היום היא גשר מופלא בין הפסיכולוגיה לתורות רוחניות אחרות, כותב:
״עד שלא תהפוך את הלא מודע למודע, הוא ישלוט בחיים שלך ואתה תמשיך לקרוא לזה גורל״.
מה שמעניין, שדווקא כשאנחנו מפנים את האנרגיה שלנו לפגוש את הבושה ואת הדימוי העצמי שלנו בצורה נכונה, אנחנו מתחילים לעשות את המעבר מלנהל את הכאב והסבל שהם מייצרים, למצב שבו אנחנו נעשים ההורים החדשים של עצמנו:
אלו שמכילים את מה שקיים בתוכנו;
אלו שמרפאים את הפצעים הישנים ששייכים עוד לדורות מאחורינו;
ואלו שמטפחים ומעצימים את תהליכי השינוי של עצמנו.
וכן, דווקא כשאנחנו שמים בפרונט את הבושה.
ספירלת הטרנספורמציה
אנחנו מגיעים לסוף המאמר ״טרנספורמציה: מפה לשינוי אמיתי״.
עברנו במאמר הזה על שלושה שלבים שקורים בצורה טבעית בכל תהליך של העמקה ויצירת שינוי. שלבים שכשמבשילים בתנאים ונסיבות הנכונים, מאפשרים לנו להתמקד בתהליכי החזקה עצמית מיטיבה. ההחזקה העצמית הזאת מאפשרת לנו להכנס לספירלה עולה של התקדמות שמשנה דברים מהיסוד: מהפנים לחוץ.
השלב הראשון הוא ההתחייבות שלנו לעצמנו, המקום שבו נוצר בנו מספיק ביטחון כדי לכוון את תשומת הלב שלנו פנימה: להכיר בצרכים שלנו, בתחושות וברגשות שלנו, בדחפים ובמכשולים שבנו, וליצור איתם מערכת יחסים מיטיבה - כזו שמאפשרת לנו לצמוח ביחד איתם.
השלב השני הוא היכולת שלנו לזהות התנהלות פנימית לא מיטיבה, כזו שמתבוננת במערכת היחסים שלנו עם עצמנו ופונה אליה ממקום שמפתח חמלה עצמית, קירבה ואהבה. האיכויות האלו מטפחות קרקע פוריה לתהליכי שינוי לקרות: מתוך ההתחייבות המועצמת לעצמנו, לרווחה שלנו ולרצון לעשות טוב למי שאנחנו.
השלב השלישי הוא ההחלטה שלנו להתבונן בצורה בהירה על המקורות לסבל שלנו ולהסכים לפגוש אותם: ממקום שלוקח עליהם אחריות בריאה ובוגרת. ממקום שמבין אותם, מפסיק להזדהות איתם ושמפנה קרקע לפירוק שלהם - ממש מהיסוד.
שלושת השלבים האלו, כשפועלים יחד, מכניסים אותנו לתהליך שהולך ומגביר את עצמו:
מהיכולת לא להזדהות עם הסבל (שלב 3);
שמגביר את הביטחון שלנו להפנות את תשומת הלב שלנו פנימה (שלב 1);
שמאפשר לנו להכיר את עצמנו, על כל חלקינו, בצורה יותר עמוקה וקרובה (שלב 2);
ומשם שוב להבין את הסיפור שלנו, ליצור ממנו מרחק מיטיב, שמגביר את הביטחון ועוד ועוד ועוד...
ברברה פרדריקסון, דיאנה פושה ולז גרינברג, כולם חלוצים בשדה הטיפול העכשווי והפסיכולוגיה החיובית, מדברים על ספירלת הטרנספורמציה: על איך שכשאנחנו יודעים איך לעבוד איתה ולפעול בתוכה, מתחילה לפעול בשבילנו ומתוכנו, ומאפשרת לנו ככה לעשות שינויים מרחיקי לכת בתפיסה שלנו את עצמנו; ובפעולות שלנו בחיים.
מה שמעניין במחקר הטיפולי העכשווי, זה שכשאנחנו חוזרים 2600 שנה אחורה, לתורה של הבודהה ולפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנחנו מגלים שהוא דיבר בדיוק על אותם דברים. עכשיו אנחנו יודעים גם איך הדברים עובדים פיזיולוגית.
והנה סיכום ויזואלי של השלב השלישי:
איך ממשיכים?
בסדרת האימיילים ״להתיר בושה ולחיות בצורה מלאה״, אני מזמין להמשיך את המסע לספירלת הטרנספורמציה החיובית. בסדרה הזו, אני נותן כלים יישומיים לתמיכה בשלושת שלבי השינוי בתרגול האישי שלך.
סדרת האימיילים, כמו הסדרה הזאת, די מקיפה. במובן מסויים, הייתי קורא לה קורס.
היא כוללת שלושה נושאים של למידה ועבודה אישית:
טיפוח תנאים ונסיבות פנימיים מיטיבים (מיינדפולנס וחמלה עצמית)
טיפוח צורת התבוננות אחרת בעצמי ובכלל (פירוק החוויה לגורמים, ה״אני המתבונן״)
טיפוח מערכות היחסים מיטיבות (אינטר-סובייקטיביות, בניית דימוי עצמי חיובי בקשר)
מוזמנ-ת, ממש באהבה,
להשאיר את הפרטים שלך פה למטה
ונמשיך יחד במסע.