כשגדי (שם בדוי) התחיל לדבר על מערכת היחסים שלו עם בן הזוג שלו מוטי, העיניים שלו התמלאו בדמעות. במבט מורכן למטה ובפריכת אצבעות חזרתית, גדי סיפר שאפילו שהם נמצאים יחד כבר שלוש שנים, הוא עדיין מרגיש מאוד לא בטוח בתוך הקשר שלהם.
יותר נכון, הם רבים. המון.
הוא הגיע לטיפול בגלל שהוא הבין שמשהו קורה לו באותן מריבות.
מספיק שמוטי יגיד משהו הכי קטן, ופתאום גדי מרגיש שהראייה שלו מצטמצמת, האויר יוצא לו מהריאות והראש שלו מתמלא במחשבות שאומרות לו משהו בסגנון: ״הוא לא באמת רואה אותך, הוא מנסה לפגוע בך, הוא מנצל אותך, לא אכפת לו ממך בכלל. תברח. עכשיו.״
״זה כאילו משהו משתלט עלי משום מקום ומשנה את המציאות; כאילו מוטי נהיה פתאום אויב שלי״.
בשלב הזה הוא כבר התחיל לבכות.
רוחות מהעבר
זה היה לפני שנתיים בערך, ובתקופה הזאת התחלתי את המחקר האישי שלי במדעי המוח, באיך חוויות ילדות מעצבות לנו ממש את המבנה המוחי ואיך התפיסה שלנו של המציאות מושפעת מהחיבורים שיש לנו בין החלקים השונים של המוח.
אחרי שגדי סיפר קצת על מערכות יחסים קודמות שלו, שבהן בשלב מסויים הוא הרגיש תמיד את אותן תחושות, הבנו שאנחנו עומדים מול קושי אישי שהמקור שלו נמצא במקומות אחרים – קדומים יותר.
בגלל זה התעמקתי עם גדי בילדות שלו ובמערכת היחסים שלו עם ההורים שלו (פה בלינק מאמר על הקשר של הילדות לבגרות).
כשהוא נכנס ליותר פרטים, בתיאור די רגיל על הדברים שעבר כילד, פתאום ראיתי את הפנים שלו משתנות. העיניים שלו הצטמצמו, הנשימה שלו נעשה קצרה והגוף שלו התקשח. זיהיתי שהוא נכנס למצב השרדותי של לחימה-בריחה-קפיאה, והבנתי שאנחנו נוגעים בנקודה משמעותית.
״מה קורה?״ שאלתי אותו;
״מתחילות לעלות לי אותן מחשבות שעולות לי במריבות עם מוטי, שרוצים לפגוע בי, אבל הפעם פה, ביחס אליך.״
הוא היה נראה מהורהר, מיואש ״זה מוזר, אני לא מבין מה קורה״.
כאן כבר היה ברור שהעלנו את הרוח הנכונה מהעבר. השאלה שלי רק היתה מי או מה הרוח הזאת שגורמת לגדי להכנס לכזאת דריכות.
עובד למעננו מבלי שנצטרך להפעיל: מנגנון ההשרדות האולטימטיבי
בגזע המוח שלנו יש מנגנון עתיק, מאוד חכם, ששייך בעצם לכל יצור שחי: כשאנחנו מרגישים מאויימים, כל הגוף שלנו נדרך כדי שנוכל, בכל הכוח, להלחם, לברוח או לקפוא.
המנגנון הזה, כשהוא מופעל, משתלט על כל המנגנונים האחרים. הוא משנה לנו את התחושה הגופנית, את העוצמה הריגשית ואת המחשבות שיש לנו בראש.
עכשיו בגלל שהמנגנון הזה חייב להיות סופר מהיר (זה הרי עניין של חיים ומוות), הוא לא זקוק למודעות שלנו כדי לפעול. הוא משתמש בכל מה שיש לו: גם בזכרונות שהם לא מודעים לנו בכלל.
זה בדיוק מה שקרה לגדי, גם בזוגיות שלו וגם בפגישה הראשונה הזאת בקליניקה: מנגנון ההשרדות שלו, הופעל מארועים מהעבר שהוא פשוט לא זוכר. השאלה שלנו התחילה להיות, מהם אותם ארועים שמהדהדים בעוצמה כזאת בחיים שלו עכשיו?
אבל רגע, כמה מילים על זכרון.
זכרון מפורש vs זכרון לא-מפורש
יש לנו זכרונות.
הזכרונות שלנו, כשהם נגישים לנו, משמשים אותנו כדי להבין את ההווה שלנו וכדי לתכנן את העתיד שלנו.
המודעות שלנו קוראת את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, ושולפת, בצורה די מתוחכמת ויפה, את מאגרי הזכרונות שאנחנו צריכים באותו רגע – כדי שנוכל לתפקד בצורה הכי יעילה באותה סיטואציה.
כדי לעשות את זה, היא משתמשת בחלק במוח שלנו, שנמצא די עמוק בפנים, שנקרא היפוקמפוס.
ההיפוקמפוס הוא סוג של מנוע חיפוש פנימי, שיכול לחפש ולהעלות ישירות את הזכרונות שאנחנו צריכים באותו זמן. מה שחשוב בזכרונות האלו, שעוברים דרך ההיפוקמפוס, הוא שהם נתפסים אצלנו כזכרונות.
זאת אומרת שאנחנו יודעים שהם קרו בעבר, ולכן אנחנו יכולים להשתמש בהם.
סוג הזכרון הזה נקרא ״זכרון מפורש״.
העניין הוא, שיש לנו גם זכרונות לא מפורשים. זכרונות שלהיפוקמפוס אין גישה אליהם. זכרונות שכשהם נוצרו, אולי היינו באירועים שכל כך איימו עלינו וכל כך הפחידו אותנו, שהתודעה שלנו הגנה עלינו מהם וניתקה אותנו מהם.
הם נמצאים אצלנו במוח, וכשיש טריגר חיצוני שמפעיל אותם - הם נדלקים.
והבעיה היא, שבגלל שאותם זכרונות לא עוברים דרך ההיפוקמפוס - אנחנו לא יודעים בכלל שמה שנדלק זה זכרון.
וזה אומר שהזכרון הישן הזה מרגיש כאילו הוא קורה באמת במציאות. עכשיו.
כשביקשתי מגדי לתאר את הילדות שלו, ונכנסנו לתוך הפרטים העמוקים יותר של החוויה, נדלק אצלו בעצם הזכרון הלא מפורש, ועלו בו שוב – כמו בפלאשבק – אותן מחשבות מאיימות שקשורות לעבר: ״הוא לא באמת רואה אותך, הוא מנסה לפגוע בך, הוא מנצל אותך, לא אכפת לו ממך בכלל. תברח. עכשיו.״
להפוך את הלא מפורש למפורש
כדי לעזור לגדי להפוך את הזכרון הלא-מפורש למפורש, וככה להיות מסוגל להיות במציאות שקורית לו בכאן ובעכשיו, עבדנו משני כיוונים:
מצד אחד, חיזקנו את המודעות שלו, ממש בצורה טכנית – ככה שיוכל לראות את הסימנים בכאן ובעכשיו שמשהו מהעבר מגיע (המחשבות האוטומאטיות, הנשימה הכבדה, הצטמצמות העיניים ותחושת האיום);
מצד שני, נכנסנו ביחד לתוך זכרונות ילדות, בשביל לעורר את הזכרון הלא-מפורש ולהתחיל לחוות אותו בצורה מפורשת ובטוחה, מהמקום שבו הוא נמצא בחיים שלו עכשיו.
כדי לחזק את המודעות שלו לכל החלקים השונים של החוויה שלו, נתתי לו תרגיל מיינדפולנס של סריקת גוף (פה יש הקלטה של תרגול מונחה כזה להורדה בכיף. אמנם אני מדבר שם למישהו, אבל אם לא מפריע גם את יכולה להעזר בזה).
אחרי שבועיים של תרגול יומיומי, גדי התחיל לשים לב מה באמת קורה לו במריבות עם מוטי. הוא התחיל להיות מודע להתכווצות של השרירים שלו, להצטמצמות של הראייה שלו, לכבדות של הנשימה ולדפיקות הלב המואצות. במקום שאלו יסמנו לו שמוטי רוצה לפגוע בו, הם נעשו בשבילו תמרורים לעצור את המריבה ולתת לעצמו רגע להרגע.
זה כבר היה המון.
כשהתחלנו להכנס לתוך סיפורי הילדות שלו, גילינו שגדי סבל מהצקות אלימות וביריוניות של אחיו הגדול.
לא היה פשוט לגדי להזכר בזה. זאת היתה תקופה מאוד מפחידה וכואבת. גדי, כשהיה ילד צעיר, היה צריך הרבה פעמים לברוח ממש מהבית, בכעס ובעלבון עצומים, מבלי שיהיה שם אף אחד שיגן עליו. רק כשהגענו לזכרונות האלו גדי הבין למה הוא כל כך מרוחק מאחיו. עד אז הוא פשוט חשב שהם ״סתם לא מסתדרים״.
בפעמים הבאות שגדי מצא את עצמו במריבה עם מוטי, הוא התחיל להרגיש את הזכרון הזה מופיע, את הילד הזה שהוא היה מתעורר – זועם כמוהו ומלא בעלבון כמוהו.
מה שבעצם קרה בשלב הזה, זה שגדי התחיל להפוך את הזכרון הלא מפורש, חווית העבר שרדפה אותו – למפורש, לכזה שהוא יודע שהוא זכרון, שהוא לא באמת קשור למציאות.
מכאן, היה לו כבר מאוד קל כבר לראות את ההבדל בין מוטי לבין אחיו הגדול; ואת ההבדל בין גדי הקטן לבין הגדי שהוא עכשיו.
להיות בהווה, לחבק את הילד
התהליך עם גדי לא נגמר רק בהבנה הזאת.
השינויים שאנחנו עושים, ממש ברמת החלקים השונים במוח שמופעלים, דורשים זמן, תרגול והתמדה.
כשסיימנו את התהליך, אחרי שנה וחצי, לגדי היתה יכולת גבוהה להיות ער למה שקורה לו, וגם יכולת להפריד בין החוויות שלו בילדות לבין הקשר הבאמת משמעותי שיש לו עם מוטי.
במייל האחרון ששלח מטיול ארוך בחו״ל עם מוטי, הוא צירף תמונה מקסימה של שניהם על החוף. מתחת לתמונה הוא כתב: ״אתה יכול לראות את גדי הקטן מוגן פה איתי ועם מוטי?״
רק השאלה הזאת ריגשה אותי.
וכן, בהחלט ראיתי את גדי הקטן שם: בחיוך הבטוח של שני בני הזוג האלו, בעיניים הקורנות ובקירבה שהיתה שם בתמונה.
ראיתי זוגיות שנמצאת בכאן ובעכשיו, בשקט של ההווה, שכבר לא נרדפת על ידי הרוחות מהעבר.