בטח יצא לך כבר למצוא את עצמך עושה באוטומט התנהגות שכבר מזמן החלטת שלא עוזרת לך, נכון?
זה יכול להיות מלא דברים: התפרצויות זעם פתאומיות, המנעות עיקבית מלפגוש אנשים, התרכזות עמוקה בעבודה או בלימודים מבלי למצוא זמן לדברים אחרים, פזרנות גדולה של כספים, אכילה ללא גבולות, בינג׳ים ארוכים ומעורפלים מול הטלוויזיה...
יש המון דוגמאות לסוגים כאלו של דפוסים, שכשהם עולים, זה כאילו משהו בפנים מציית להם וזהו – זה פשוט קורה.
למה זה ככה? איך זה שיש התנהגויות שכאלו, שבבירור מייצרות בלגן בחיים, אבל הן עדיין חוזרות שוב ושוב? למה הניסיונות להגביל את ההתנהגויות האלו בסופו של דבר לא עובדים? באיזו דרך חדשה אפשר להתבונן על ההתנהגויות האלו, ואת מה צריך באמת לטפח בשביל לעשות שינוי מהותי?
הנה שלוש נקודות מוצא להבנת ההתנהגויות הההרסניות האלו (לכולם יש) ולדרך להפסיק לציית להן:
נקודת מוצא #1: שום דבר לא נמצא שם סתם.
נתחיל מזה: אם שרדנו אלפי שנות אבולוציה, כנראה שאיכשהו המין האנושי עשה משהו טוב בדרך.
זאת אומרת שמה שעשינו, ממש כמין, היה הכי נכון בהתאם לתנאים ולנסיבות הסביבתיים. וזה אומר שמערכת ההתנהגות שלנו בנויה בצורה מאוד מאוד יעילה.
כלומר, אם מופיעה אצלנו התנהגות שנתפסת כהרסנית, התפקיד שלנו זה לגלות במה היא כן עוזרת לנו.
יכול להיות שהתפרצויות הזעם מאפשרות לא להרגיש פחד. יכול גם להיות שההמנעות החברתית מאפשרת לא לבוא במגע עם הביקורת העצמית שמתעוררת במפגש עם אנשים. אולי הוורקהולקיות מאפשרת לא לפגוש את העצב שקיים שם, ואולי גם הבינג׳ים, האכילה או הפזרנות הכספית מסתירים כאב שנמצא שם שבלתי נסבל להרגיש אותו.
ברגע שיוצאים מהתפיסה שההתנהגות שמופיעה באה להרוס לנו, אלא רואים איך היא באה בעצם לשמור עלינו (כן כן, לפעמים בדרך עקומה שכזו) – אפשר להתחיל להתייחס אליה אחרת.
נקודת מוצא #2: מתישהו, היא באמת היתה הכרחית
כשהיינו ילדים הרגשנו המון רגשות מאוד מאוד חזקים. תכלס, הדבר הראשון שהגענו איתו לעולם, עוד הרבה לפני שיכלנו לחשוב, זאת היכולת שלנו להרגיש.
בשנים הראשונות שלנו, כשפחדנו – ההורים שלנו הרגיעו אותנו; כשכעסנו – ההורים שלנו הבינו מה הצורך שלנו וסיפקו אותו; כשהיינו עצובים – ההורים שלנו ניחמו אותנו והתקרבו אלינו; וכשעלה בנו גועל – הם עזרו לנו להרחיק את מה שהיה שם לא טוב עבורנו.
העניין הוא, שכמו שכבר בטח הבנתם מתישהו בחיים, ההורים שלנו לא תמיד היו שם בשביל לעשות את זה. יותר מזה, יש כאלה שההורים שלהם גרמו להם להרגיש את הרגשות הכואבים האלו: את העצב או הפחד או הכעס.
באותו זמן, כשהרגשנו את הרגשות המאוד מאוד חזקים האלו, ולא היה שם מישהו או מישהי שיעזרו לנו איתם, הדבר הכי טוב שהיה אפשר לעשות זה לברוח או להלחם באותם רגשות.
זאת אומרת שבאותה תקופה נוצרו ההתנהגויות האלו - השומרים האלו - שברחו או נלחמו ברגשות הקשים, ותכלס - הם באמת היו הדבר הכי טוב והכי נכון שהיה לעשות באותו זמן.
הם בעצם שמרו על הילד או הילדה שהיו שם.
ו-וואלה, הם עדיין מנסים לשמור עליהם.
נקודת מוצא #3: אז מי ידאג לי?
״אז עשיתם עבודה טובה בילדות שלי,״ אפשר להגיד - ״יופי, תודה רבה שומרים יקרים. עכשיו תעזבו אותי במנוחה בבקשה״.
אז זהו, שלא.
אני מאוד אוהב את המטאפורה של שוליית הקוסם. אותו סיפור על עוזר חדש וצעיר של קוסם גדול, שנשאר לבד לנקות את המעבדה. הוא כישף מגב ודלי כדי שיעשו את העבודה בשבילו, אבל לא היה מסוגל לעצור אותם. בכל הכוח הוא ניסה לשבור את המגב, לעצור את מים שמילאו את המעבדה, אבל כל פעולה כזו שלו רק גרמה לפעולה של המגב והדלי להתעצם ולהתגבר. המעבדה נהרסה לגמרי, והכישוף המשיך בשלו.
ככה זה בדיוק עם השומרים. יש להם משימה אחת ברורה ויחידה: כל פעם שעולה תחושה בלתי נסבלת, הם מגיעים לעזור לילד-ה שבפנים. ככה הם עובדים.
אם נלחמים בהם, מנסים לשבור אותם, או מנסים ״לאלף״ אותם - הם מתחזקים. זה באמת לא יעזור שהילד כבר מבוגר או שהילדה כבר לא חיה עם ההורים שלה. זה לא חשוב. הם שומרים.
כן, הם הפכו עכשיו כבר לסוהרים אימתניים עם משימה אחת ברורה: להשאיר את הרגשות הקשים של הילד או הילדה עמוק בתוך התא.
העניין הוא שכל עוד אין אף אחד שיעשה את העבודה בשבילם – כלומר, שיהיה עם הילד או הילדה, שירגיע, אותם, שינחם אותם, או שיספק להם באמת את מה שהם צריכים - אין סיבה לשומרים האלו לשחרר.
זאת אומרת שבמקום להלחם עם הסוהרים/שומרים תשומת הלב צריכה להיות על הרגשות שאותם הם מנסים לכלוא רחוק מהחוויה. צריך לתת לרגשות האלו מקום וזמן כדי שיקבלו את מה שהם לא קיבלו אז: ניחום, חיזוק, הרגעה, או השתתפות.
מסוהר רע לשומר טוב
במובן מסויים, כדי שהסוהרים הרעים (שתכלס עושים מה בראש שלהם) יחזרו לעבוד בשבילנו, אנחנו צריכים לקחת את האחריות על העולם הרגשי שלנו.
לקיחת אחריות זה לא דבר קל. ממש לא.
זה תהליך של למידה שמתחיל קודם כל בהחלטה להפסיק לציית למנגנונים ישנים שקיימים בפנים: לשים לב אליהם, לראות על מה הם מנסים להגן ולבחור בדרך אחרת להתמודד עם מה שעולה.
במובן מסויים, לומדים איך להיות המבוגרים הטובים: אלו שיכולים לשמור (אבל באמת!), על העולם הריגשי הפנימי.
מבוגרים שיודעים לנחם, לחזק, להרגיע (וגם לפעמים לדרבן או לשים גבולות כשצריך) – לא מתוך הרגל או תגובה אוטומאטית (כמו סוהר רע), אלא מתוך תשומת לב אמיתית והיענות למה שקורה במציאות (כמו מבוגר טוב).
מעניין איך יהיה לחיות בעולם שבו אנשים, במקום לברוח ממה שהם מרגישים, יהיו עסוקים בלהיות מבוגרים טובים, לא?
בהמון אהבה,
אהוד