משהו בך רוצה שינוי.
יש לך צורך באולי יותר רוגע בחיים שלך, שיהיה לך יותר זמן לזוגיות או לדייטים, אולי שיותר גבולות יוצבו עם קבוצת החברים או המשפחה שלך. אולי החלטת לשנות כיוון בעבודה, או לתת יותר מקום לרצונות שלך בקריירה שלך. אולי החלטת לדאוג לעצמך יותר, להרחיב את תחומי העניין והפעולה שלך; לחיות יותר.
יכול להיות שאיך שדברים התנהלו עד עכשיו מכאיב לך יותר מידי ולכן השינוי הכרחי בשבילך. יכול להיות שיש לך פשוט שאיפה לחיות טוב יותר. בכל מקרה, משהו בך רוצה שינוי.
כנראה שגם הגעת לפה אחרי שניסית לשנות, אבל איכשהו, כל פעם חזרת לאותו מקום.
מה הסיבה לדבר הזה?
למה זה כל כך מסובך לשנות הרגלים?
איך זה יכול להיות שדווקא במקומות שהכי חשובים לנו, אנחנו נופלים כל פעם מחדש לאותם דפוסים?
האם יש בכלל אפשרות לשנות את הדפוסים עצמם; מהיסוד?
אז לפני הכל - כן.
כן, יש בהחלט סיכוי לשנות דפוסים רגשיים, מחשבתיים והתנהגותיים - ממש מהיסוד; ויותר מזה, אפשר גם להכנס לתהליך של שינוי שבשלב מסויים חי וגדל בעצמו, והופך את החיים שלנו לביטוי עמוק של מי שאנחנו מבפנים.
העניין הוא, שתהליך השינוי נראה אחרת לגמרי ממה שאנחנו שומעים וממה שמספרים בדרך כלל; והוא גם מצריך התבוננות אחרת לגמרי (אבל ממש אחרת) בעצמנו.
טרנספורמציה: מפה לשינוי אמיתי
בסדרת המאמרים ״טרנספורמציה: מפה לשינוי אמיתי״, אנחנו נראה מול אילו מערכות פנימיות אנחנו מתמודדים כשאנחנו נכנסים לתהליכי שינוי, ואיך המערכות האלו, כשניגשים אליהן באמת - כשמפסיקים לנסות לעקוף אותן - מאפשרות לעשות שינוי אמיתי: טרנספורמציה.
אנחנו נראה איך שכשאנחנו מתחברים לתהליכים הטבעיים שקיימים באורגניזם שלנו - אלו שמקדמים התפתחות, צמיחה ושינוי - אנחנו מגייסים אלינו כוחות שכבר הרבה יותר גדולים מהדפוסים הישנים שלנו.
פה נלמד את המפה של התהליכים האלו; את איך שהם מתבטאים בהתנהגות שלנו ובתוכנו; ואיך אנחנו יכולים לעזור להם להתבטא אפילו יותר לטובת תהליכי השינוי והצמיחה שלנו.
המפה הזאת מבוססת על ידע מהמחקר הטיפולי העכשווי, מהפסיכולוגיה ההומניסטית והאינטרסובייקטיבית, התאוריה ההיקשרותית, הגל השלישי של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, והידע מהתורה והתרגול הבודהיסטים.
היא מורכבת משלושה חלקים, שכל חלק מכוון אותנו להכנס עוד קצת פנימה, לקחת עוד קצת יוזמה, להבין טוב יותר את מה שמפריע לנו; ולפרק - ממש מהיסוד - את מה שמגביל את התנועה שלנו בעולם.
המפה הזאת משהו שאני מתרגל כמנחה, מטפל ואדם שצועד בדרך הזאת כבר קרוב ל-15 שנה.
היא גם הרצון שלי לספק מידע אמין וטוב, כזה שלא הולך על פתרונות האינסטנט, או תלות ב״כלים״, או עוד חומר גנרי שאנחנו מוצאים בכל מקום.
בגלל זה היא צוללת לעומק.
כי כמו שנראה בהמשך שלה - כדי לעשות שינוי אמיתי - אין מה לעשות: צריך לצלול לעומק.
אז נתחיל מתנועת העמקה הראשונה שקורית בתהליכי צמיחה והתפתחות; זאת שמתניעה שינוי שבבסיס שלו יש לקיחת אחריות אמיתית על התהליך: המעבר מתשומת לב שמופנית החוצה לתשומת לב שמופנית פנימה.
יאללה, יצאנו.
טרנספורמציה שלב 1
להעביר את תשומת הלב מבחוץ לבפנים
התחלת שינוי: החלטת לטפח יותר תשוקה וחיוניות בחיים; החלטת להקדיש יותר זמן למשפחה; החלטת להפנות יותר תשומת לב למימוש שלך בעבודה; החלטת לחיות בצורה שתעשה לך ולסביבה שלך פשוט יותר טוב.
עשית גם תוכנית. ואז יצאת לדרך.
ושוב. זה פשוט לא המשיך.
כשאנחנו מתחילים תהליך והוא לא צולח, מה שעולה בנו הרבה פעמים הולך לשני כיוונים:
שהדבר שניסינו לא היה נכון;
או שמשהו באיך שעשינו את הדבר לא היה נכון.
מחשבה שיש אולי איזו שיטה אחרת שתושיע אותנו, או מידע נכון שצריך להגיע אליו. אולי איזו דרך לדבר אחרת או לאכול אחרת, או הנה בדיוק הריטריט המבורך הנכון, עם המורה הנכונה, שהוא זה שיביא את המידע הנכון, ובום הכל ישתנה.
המושיעים.
או מחשבה שזאת השיטה שאשמה במה שקורה לך, או שאלו ההורים שאם רק ישתנו הכל ישתנה. או בן-בת הזוג שלך. או שאולי זאת העבודה הלא נכונה לך והיא זאת שאשמה בכל מה שקורה לך. או העייפות שלך. או שזאת השגרה שצריך לשנות שזאת הדרך שדיברת שהיתה לא נכונה, או הריטריט הגרוע הזה ששיבש את הכל, עם המורה הכל כך לא טוב, שהביא-ה את המידע הגרוע, ואלוהים, זה הרס את הכל.
האשמים.
״המשהו הזה שנמצא בחוץ, הוא זה שיפתור הכל, או הוא זה שיהרוס הכל.״
להפסיק לחפש בחוץ
ברנה בראון, חוקרת רגש והתנהגות, מרצה וסופרת, מסכמת את זה יפה: אין לנו בעיית ידע, יש לנו בעיית עשייה. אנחנו יודעים מה לעשות, אנחנו פשוט לא עושים את זה.
"We don't have a knowing problem, we have a doing problem. We know what to do, we just don't do it." ברנה בראון
אם היינו נמצאים בתקופה אחרת, שבה היה קשה להשיג עותק של ספר, או כדי לשמוע מורה היינו צריכים לסוע לקצה השני של העולם; אז כן, היינו מתעסקים בלהגיע לידע הנכון, בללמוד את ה״איך״.
נראה לי שכולנו כבר יודעים שכדי להרגע אנחנו צריכים לשים לב לנשימה שלנו; כולנו כבר יודעים שכדי ליצור אווירה טובה יותר בבית אנחנו צריכים לייצר שעות ספציפיות בשבומוקדשות לדייט זוגי; כולנו גם יודעים את התאוריה של איך להציב ״בצורה אסרטיבית אך לא אלימה״ גבולות.
אם הגעת לקרוא את הטקסט הזה, כבר הבנת את הרעיונות האלו, אפילו מזמן.
לאף אחת מאיתנו אין בעיה של לדעת את הדברים האלו. אנחנו מוצפים בידע הזה, בכל טיקטוק, צ׳קליסט חינמי או מתכון לחיים מאושרים; אבל אנחנו עדיין לא עושים את זה.
יותר נכון - אנחנו לא חיים את זה.
מה שאולי לא ידענו עד הרגע הזה, זה שכשאנחנו מחפשים את הדברים האלו בחוץ, אנחנו נמנעים מלמצוא אותם בפנים.
להסכים לפגוש מבפנים
דיאנה פושה, פסיכואנליטיקאית והוגה של הגישה הטיפול AEDP, כותבת על הרגע שבו יש מספיק ביטחון בתוך תהליכי ריפוי ושינוי, שבו המטופל-ת מעבירה את תשומת הלב, הסקרנות והחקרנות לעולם הפנימי והריגשי שלה.
זה מעבר משמעותי, בגלל שהעולם הפנימי והריגשי מכיל בתוכו גם רגשות ותחושות לא נעימים - כאלו שהמפגש איתם לא תמיד קל.
היא מציינת שזה המקום שבו אנחנו מפסיקים להסתמך על התנהגויות הגנתיות, כאלו שעוזרות לנו לשים את תשומת הלב שלנו בחוץ, רחוק ממה שקורה לנו בפנים - כמו המנעות מחוויות מסויימות, פיצוי על תחושות פנימיות, או ריצוי של אנשים אחרים - ומוצאים את עצמנו במפגש אמיץ עם מה שקורה לנו מבפנים.
אני כותב עוד על הסיבות לדחיינות, פרפקציוניזם ולפחד מלעשות שינויים בחלק הבא - אבל בנתיים חשוב לנו לדעת שהשינוי מתחיל בנקודה הזאת:
במילים שלה -
״…ברגע שזה משתנה לכל דבר בהמשך יש את הפוטנציאל להשתנות גם״ ( דיאנה פושה, 1997)
כי כשהמעבר הזה קורה, אנחנו נעשים שותפים מלאים בתהליכי השינוי הפנימיים שלנו: הציפייה שדברים ישתנו בגלל משהו (או אפילו מישהו) מחוצה לנו פוחתת, ואנחנו מתחילים לפגוש את עצמנו באמת.
להתחייב לתהליך
עכשיו זה חשוב: גם אם אנחנו נמצאים בתהליכי התפתחות - כמו סדנאות, או לימודים או מעגלים משותפים - אנחנו יכולים עדיין להיות במצב של לברוח מעצמנו; במצב הזה של לחשוב ״מתי כבר השינוי שאני רוצה יקרה?! מתי אני כבר ארגיש טוב/אהיה מרוצה/אחווה סיפוק?!״
קודם כל, זה מובן ולגיטימי לאללה. זה בדרך כלל מגיע כי אנחנו באמת סובלים מהמצב שבו אנחנו נמצאים, ורוצים שינוי כאן ועכשיו. במצבים האלו כדאי לקחת המון אוויר, להיות בסביבה של אנשים טובים, לפעמים בקשר טיפולי יציב, ולתת לזמן לעשות את שלו.
זה חשוב: כשיש מספיק חוויות בטוחות שבהן פגשת את מה שקורה לך מבפנים, חווית חוויה טובה וראית את הערך העצום שיש בזה; הרצון לקחת עמדה פעילה בתהליך שלך קורה לבד.
במילים אחרות: כדאי להיות בתנאים ונסיבות שמעודדים את זה, אבל אין צורך לדחוף את זה.
העמדה הפעילה הזאת היא מקום שבו:
אנחנו מפסיקים ״לצרוך״ את הידע שמגיע מבחוץ, ומתחילים לחבר אותו - ביצירתיות, באומץ, במשחקיות - למה שאנחנו כבר עושים;
משאירים את המחשבה על התוצאות - הבהחלט חשובות - בצד, כדי להתחייב, להיות נוכחים וערים, למה שקורה לנו בתהליך עצמו;
מתחילים לטפח - יותר מהכל - את מערכת היחסים עם התהליך שאנחנו עוברים.
סביר להניח, שאם הגעת לקרוא את המילים האלו, יש לך מושג די גדול לגבי המעבר הזה. יש לך כבר ידיעה עמוקה איך דברים משתנים כשתשומת הלב מפסיקה לחפש אשמים או מושיעים - ופונה פנימה. העניין הוא לשים לב למעבר הזה ולהכיר בחשיבות שלו; להמשיך לטפח אותו.
כי כשהתחלת לטפח אותו, זה כבר לא משנה אם המשכת לעבור מסדנא לסדנא, ממורה למורה, מתהליך כזה לאחר. כי עכשיו השינויים האלו הם לא מתוך החיפוש של ״להגיע לדבר הנכון״. זה מתוך המשך פיתוח וטיפוח מערכת היחסים שלך עם התהליך שלך: עם התרגול האישי שלך.
ואז, השאלה אם שמנו לב לנשימה שלנו כדי להרגע הופכת להיות: ״מה עוזר לי לשים לב לנשימה שלי כדי להרגע?״;
והשאלה אם יצרנו שעות ספציפיות לדייט זוגי הופכת להיות: ״מה אני צריכ-ה כדי להתחייב לדייט הזוגי הזה פעם בשבוע?״;
והשאלה אם הצבנו או לא גבולות במערכות היחסים הופכת להיות: ״מה קורה לי מבפנים כשהגבולות שלי נפרצים, איך זה משפיע עלי גם אחר כך?״
אנחנו מתחילים להתבונן עלינו, מבפנים.
ואין תשובות מוחלטות. ולפעמים השאלות האלו פותחות שאלות הרבה יותר מורכבות ממה שציפינו.
אם ככה, אז מעולה. אין לזה סוף באמת. יש רק את התרגול ההולך והמשתכלל של להכיר את עצמנו מקרוב.
לקחת אחריות על השינוי
כשתשומת הלב שלנו פונה פנימה ולא החוצה, נוצר רצף בתהליכי הצמיחה שלנו.
זה כבר לא משנה אם אנחנו חלק מקבוצה, בתוך תהליך ספציפי, או פוגשים באופן קבוע מורה או מטפלת - התרגול האישי שלנו ממשיך איתנו; פשוט כי אנחנו אלו שלוקחים עליו אחריות.
בשלב הזה אנחנו נכנסים להתבוננות הרבה יותר מעודנת, שמופנית למחשבות שלנו, לתחושות שלנו ולפעולות שלנו - גם ההכי קטנות. זאת גם התבוננות שיכולה להתחיל לראות את הסבל שאנחנו משחזרים, מבלי בכלל לשים לב.
בדיוק כמו המעבר של תשומת הלב מהחוץ לפנים - גם זה לא תהליך פשוט. הרבה פעמים לא פשוט בחמקמקות שלו; בלראות איפה בדיוק הסבל מופיע ואיך הוא מתחפש הרבה פעמים דווקא לתהליך של שינוי ושחרור.
כשאנחנו מתחילים לראות את זה, אנחנו מתחילים את השלב השני בתהליכי טרנספורמציה, כזה שמקרב אותנו יותר ויותר לשינוי יציב, מיטיב וכזה שמממש את כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להיות בחיים.
***
השלב הראשון, זה שעברנו עליו עכשיו, הוא בעצם ההכי חשוב. הוא ההתחלה של ההתחייבות שלנו לעצמנו ולתרגול שלנו. ממנו הכל מתחיל.
בהמשך, אנחנו מתחילים לראות מה מערכת היחסים שלנו עם עצמנו - והרבה פעמים מגלים ששם בדיוק צריכה להיות העבודה שלנו. שם אנחנו נכנסים לשלב השני של העמקת השינוי בחיים שלנו: פיתוח איכויות מיטיבות בתוכנו ולעצמנו.
בחלק הבא של הסדרה נלמד על:
מעגל הסבל - שנובע דווקא מהרצון לעשות שינוי;
נבין את החמקמקות של להכיר בו - דרך דוגמא יותר מורכבת מעולם מערכות היחסים;
ונראה מה הדרך (האקטיבית) להשתמש בו - כדי לרתום אותו לתהליכי הטרנספורמציה שלנו.
בחלק הזה אנחנו ממשיכים לשלב שכבר מעמיק לדקויות של מחשבות, תחושות ורגשות - כזה שיפסיק לשחזר את אותם מעגלים של סבל.
פה בכפתור אפשר לעבור הלאה -
ורגע לפני שעוברים הלאה - סיכום ויזואלי לשלב הראשון:
