אנחנו חיים בעידן שבו מושג ה״אמת״ נעשה נזיל.
זאת אומרת שהאמת, שפעם היתה מוחזקת על ידי הדת/מדע/מלוכה/הנהגה, הופכת להיות משהו לא כזה מובן מאליו, ושאפשר להתחיל לשאול עליו שאלות.
זה מורכב – כי מצד אחד אנחנו יכולים להתייחס בצורה יצירתית, פתוחה ורחבה למציאות שלנו ולעצמנו. מצד שני, כשיש כזה מגוון של ״אמיתות״ זה יכול לבלבל ולהפחיד: איך בכלל יודעים מה נכון ומה לא?
כמו שאנחנו רואים ומכירים, יש כבר כוחות פוליטיים שמשתמשים בפחד ובאימה שנוצרת מחוסר הידיעה הזאת כדי לבסס את השליטה שלהם על א-נשים אחרים.
הפתרון למורכבות הזאת נמצא ביכולת שלנו, גם כאינדבידואלים וגם כחברה, להכיל את חוסר הידיעה הזאת – או במילים אחרות – ללמוד איך להפסיק לפחד מכל האמיתות שמסתובבות להן שם בעולם.
זאת אומרת שבמקום לנסות למצוא את ה״אמת״ היחידה והנכונה (וככה לפתור את הברדק של האפשרויות), אפשר לפתח ולשכלל את הגמישות שלנו להחזיק בכל מיני מצבים, כל מיני אמיתות.
היכולת הזאת הופכת להיות אחת מהמדוברות ביותר בגישות העדכניות ומבוססות המחקר בעולם ההתפתחות העצמית והטיפול: ״גמישות פסיכולוגית״.
״גמישות פסיכולוגית״: בשביל מה צריך את זה בכלל?
אז מעבר למציאות העכשווית שלנו, שדורשת מאיתנו להחזיק את כל האמיתות האלו מבלי להיות נתונים למניפולציה של פחד ואימה – העובדה היא שאנחנו כל הזמן זזים בין תחושה לתחושה, בין מחשבה אחת לאחרת ובין רגש אחד לרגש אחר.
והתנועה הזאת, בין הרגשות, המחשבות והתחושות – היא לא תמיד נעימה.
יצא לך כבר לחוות רגשות חזקים של פחד או עצב, נכון? או מחשבות קשות של ביקורת עצמית, לא? בטוח גם יצא לך לחוות כאב חזק, או רעב, או עייפות מאוד גדולה.
מצד שני, יש רגשות נפלאים כמו אהבה, או סקרנות או שמחה. וגם מחשבות כיפיות כמו אמונה עצמית, או חיבור חזק לאדם או ריכוז גדול בעשייה. ויש גם תחושות נעימות ביותר כמו מגע של קשמיר על הלחי, התפוצצות של ענב בתוך הפה או אורגזמה מדהימה.
כל אלו רגשות, מחשבות ותחושות שנמצאים בטווח הגדול שאנחנו יכולים להגיע אליו כאנשים.
לברוח או להיאחז: ההפך מגמישות
באופן טבעי, כשאנחנו נמצאים בחלק הפחות נעים של החוויה, אנחנו רוצים לברוח ממנה – וכשאנחנו נמצאים בחלק היותר נעים של החוויה, אנחנו רוצים להשאר בה.
זה בהחלט טבעי, אבל כשאנחנו מגיעים למצב שבו כל מה שחשוב לנו בחיים הוא לברוח מהאזורים הפחות נעימים ולהשאר באזורים היותר נעימים, אנחנו נעשים מאוד נוקשים.
בפיתוח גמישות פסיכולוגית, אפשר לשהות באזורים פחות נעימים מבלי לעשות כל מה שאפשר כדי לברוח מהם – ואפשר גם להנות מהאזורים הנעימים מבלי כל הזמן לחשוב איך להחזיק בהם.
אז איך גמישות פסיכולוגית קשורה לאמת?
נכון יש רגעים שבהם הראש אומר לך דברים מאוד מאוד קשים – כמו לעזוב את הכל, לפרק מערכת יחסים או לתקוף מישהו בזעם? זה קורה, זה חלק מלהיות בנאדם.
באותו רגע, מה שהראש אומר, נשמע כמו הדבר הכי טוב לעשות והכי נכון לעשות.
ומה שמדהים, שאולי רגע אחר כך (או יומיים אחר כך), אותה ״אמת״ שנראתה כל כך אמיתית, פתאום נראית כמו הדבר הכי לא נכון לעשות בעולם.
גמישות פסיכולוגית מאפשרת לדעת, גם ברגעים הכי קשים, שכל מה שקורה כרגע – גם במחשבות, גם בתחושות וגם ברגשות – הוא זמני. כאן בדיוק נמצאת הגמישות.
נו, אז מה הבעיה?
זה לא פשוט, העניין הזה.
כי פתאום, הידיעה הגדולה ש״ככה אמורים להתנהג ולהיות״ היא לא כל כך מוחלטת. כשאנחנו נותנים לעצמנו להיות בקצוות של החוויה שלנו, יש אפשרות לכל מיני מחשבות, תחושות ורגשות להיות מה שהם באותו רגע.
אנחנו לא צריכים לפעול עליהם ישר (להפרד בגלל שזה מה שמרגישים עכשיו), ואנחנו גם לא צריכים להדחיק אותם (״אסור לחשוב את זה בכלל! איזה אדם נוראי שאת-ה, שבכלל עוברת בך המחשבה הזאת!״).
מה שכן, אנחנו מתחילים לבחור איך לפעול בחיים שלנו.
להיות אדם גמיש
במציאות שבה מותר להרגיש, לחוש ולחשוב את כל הטווחים האפשריים, אנחנו מוצאים חופש.
פתאום חרדה זה לא דבר כזה משתק, פתאום עצב זה לא דבר כל כך מייאש ופתאום כאב זה לא דבר כל כך מאיים. ומצד שני, אנחנו לא עסוקים רק ב״להרגיש טוב״.
אני מזמין אותך לחשוב שניה על מציאות שכזו – מה יתאפשר לך אז לעשות בחיים? לאן תכוון או תכווני את עצמך?
הדבר המופלא באמת שקורה בעיני כשאנשים מתחייבים לתרגול גמישות פסיכולוגית, מעבר לחופש הפעולה והאחריות העצמית, הוא שכשהם מתחילים לקבל את טווח החוויה שלהם, הם גם מתחילים לקבל ולאהוב את הטווחים של החוויה של האנשים שמסביבם.
ואם שניה שוב, אנחנו חולמים על מציאות שכזו, מציאות חברתית ופוליטית שכזאת –
מה יכול להתאפשר בה?