בלימודי טיפול, הקורס הראשון שלומדים בדרך כלל הוא פסיכופתולוגיה. התרגום הישיר של המושג פסיכופתולוגיה הוא המחלות(-פתולוגיה) של הנפש(-פסיכו). הקורס הזה הוא הבסיס ללימודי הטיפול. ככה מתחילים.
זה חשוב.
כי כשהמחלה היא הבסיס, אז הטיפול בה הוא בהתאם - צריך לזהות מחלות של נפש, לתת להן שם ולגשת לעבודה הטיפולית מתוך הניסיון להיטיב עם המחלה: כלומר להקל על הסימפטומים שלה כדי לאפשר למטופלים לחיות חיים מתפקדים.
כשהתחלתי לטפל, שיגע אותי שבכל התיאור פה למעלה המילה ״מטופלים״ מגיעה כמעט אחרונה. אחרונה אחרי ״מחלה״, אחרי ״לזהות ולתת שם״ ואחרי ״סימפטומים״.
צריך להכיר בזה, הדגש ברוב הגישות הפסיכולוגיות הוא בדיוק על זה: מחלה.
אני בהחלט מודה שאם זה היה יעיל באמת, ומאפשר באמת לרוב המטופלים לחיות חיים טובים של רווחה, אותנטיות והגשמה - אז אפילו שלא הייתי אוהב להחליט על א-נשים אם הם חולים או לא, הייתי בולע את הרוק וממשיך לעבוד בצורה הזאת. הבעיה היא שבסופו של דבר מה שהתהליכים הטיפוליים האלו עושים, וגם ממש לא תמיד, זה הקלה על הבעיה ותחזוק של של חיים מתפקדים.
הקלה ותחזוק. הם לא מתעסקים ברווחה. הם גם לא מתעסקים בלהרגיש טוב.
רציתי להאמין שטיפול יכול להיות הרבה יותר מזה. רציתי להאמין שטיפול יכול לתת תשובה אמיתית לסבל שמגיע לא מתוך ״עבודה קשה״ ו״ללמוד איך לחיות נכון״ - אלא מתוך הפנימיות האמיתית של כל אחד ואחת מהמטופלים שלי.
ושוב, אם אני באמת כנה, רציתי להאמין לא רק בשביל המטופלים שלי אלא גם בשבילי.
גם אני רציתי להרגיש טוב.
מדע בשירות הפסיכולוגיה
כשהתחלתי לחפש תשובות לשאלות האלו שהיו לי, נחשפתי לגוף ידע חדש ואדיר שמגיע מתחום הנוירופסיכולוגיה: המדע שמאחורי הפסיכולוגיה. התחום הזה עשה קפיצה עצומה ב-20 השנים האחרונות, בעיקר בגלל התפתחויות טכנולוגיות שאיפשרו ומאפשרות לראות בזמן אמת מה קורה במוח ובגוף בהתערבויות טיפוליות שונות.
מתוך תחום הידע הזה נוצרו כל מיני שיטות טיפול, כולן ממוקדות חוויה ורגש.
זאת שהתחברתי אליה, ממש ברמה האישית, זאת הגישה והטכניקה AEDP - Accelerated Experiential Dynamic Psychotherapy - או בעיברית: פסיכותרפיה דינאמית חוויתית מואצת.
מעבר לשם שובר השיניים של הגישה הזאת, מה שבעיקר אהבתי ב-AEDP זה שהיא נבנתה משילוב גופי ידע ומחקר, מעקב של שעות על גבי שעות של צילומי וידאו של טיפולים, התבוננות מעמיקה אילו התערבויות מקדמות טרנספורמציה בתוך סשנים טיפוליים ובניית מפות טיפוליות מאוד ברורות של איך ליצור רווחה וחופש מהותיים, עמוקים, יעילים ומואצים ממקומות של סבל וקושי.
זאת שיטה ש(סוף סוף) העיזה להגיד: אנחנו פה כדי ליצור שינוי ואנחנו לוקחים אחריות על השינוי הזה.
״בחיים הרגשיים, כשיש שינוי מ״לא״ ל״כן״, השינוי הזה משמעותי ועמוק. זאת המהות של אוריינטציית הריפוי של AEDP (במקום אוריינטציית הפסיכופתולוגיה).... ברגע שזה משתנה, לכל דבר בהמשך הדרך יש את הפוטנציאל להשתנות גם״. - דיאנה פושה, 1997
אז מה זה AEDP?
טיפול דינאמי מואץ (AEDP) שייך למשפחת הטיפולים שמשלבים בין ידע מחקרי עכשווי בהתנהגות האנושית לבין פרקטיקות קליניות שמבוססות על קשר, ריפוי מטראומה ושימוש ברגש כמנוע לשינוי.
זאת שיטה שמחזיקה בתוכה הבנה ייחודית לגבי התפתחות של קשיים רגשיים, ומתוך ההבנה הזאת מייצרת עמדה טיפולית מאוד ברורה והומניסטית שרואה את כוחות הריפוי בתוך האדם, כל אדם, מתוך כל מצוקה וקושי אפשריים.
העמדה הבסיסית של AEDP כלפי התפתחות של קשיים רגשיים או התנהגויות שנחשבות הרסניות, הוא שהקשיים האלו משקפים את הניסיונות הטובים ביותר של האדם להסתגל ריגשית לסביבה שלו. המטרה בטיפול היא ליצור חוויה ריגשית מתקנת שיכולה לקרות בתוך הקשר הקרוב והבטוח שנוצר בטיפול.
חוויה ריגשית מתקנת זה בעצם היכולת להרגיש רגשות במלואם, לתת להם לפעול בתוכנו ולעשות את התנועה הטיבעית שלהם - ולא להיות עם זה לבד.
מערכת היחסים שלנו עם רגשות היא מורכבת. על אף שזאת היכולת הכי בסיסית שאנחנו נולדים איתה להתחבר לסביבה ולהגיב אליה במידיות, הרבה פעמים התנועה הזאת נתקלת בהתעלמות או חסימה, ויוצא שאנחנו לומדים לפחד מהכוח הזה, להדחיק אותו, או להיות מוצפים על ידיו.
היכולת להרגיש את העוצמה, הכוח והכיוון האלו בתוך קשר קרוב ובטוח, זה לא משהו מובן מאליו בכלל. שם נמצא הריפוי. וכשהמערכת שלנו מקבלת את הריפוי הזה, היא מסמנת, בצורה מאוד ברורה, שזה טוב.
ב AEDP אנחנו מחפשים ביחד אחרי תחושות מתגברות של חיות ואנרגיה כסמנים להתפתחות והתקדמות. התחושות האלו יכולות להופיע בצורות מיקרוסקופיות ממש, ובמהלך הטיפול ובכל רגע מהמפגש המשותף אנחנו עוקבים אחריהן ביחד כמורי דרך לריפוי והחלמה. זה דבר מאוד חשוב ומאוד שונה משיטות טיפול אחרות שמסמנות התנהגויות חיצוניות כמו ״תפקוד״ או ״הגעה ליעדים אובייקטיביים״ כסמנים להתפתחות.
במהלך הסשן הטיפולי יש עבודה ברזולוציות מאוד גבוהות, עם כניסה עמוקה לכל פרטי החוויה והרגע, עם מטרה עיקבית של קידום עוד תחושה של חיות, עוד תחושה של בטחון ועוד תחושה של אנרגיה.
זה הדבר שמייצר שינוי בחיים בתפקוד ומגיע ליעדים אובייקטיביים: אבל הפעם מבפנים החוצה.
במילים של דיאנה פושה, המפתחת העיקרית של הגישה המופלאה הזאת: ״בחיים הרגשיים, כשיש שינוי מ״לא״ ל״כן״, השינוי הזה משמעותי ועמוק. זאת המהות של אוריינטציית הריפוי של AEDP (במקום אוריינטציית הפסיכופתולוגיה).... ברגע שזה משתנה, לכל דבר בהמשך הדרך יש את הפוטנציאל להשתנות גם״.
מה העקרונות המהותיים בעבודה הטיפולית ב AEDP?
העמדה הטיפולית היא חמה, משתתפת, אותנטית ומזמינה כדי ליצור בטחון בתוך החדר ובתוך הקשר. זה הבסיס של הטיפול, מתוך יצירת ברית משותפת וקרובה של הליכה במחוזות ריגשיים שלא היו מוכרים עד כה - כדי ליצור את השינוי בתוכם.
העדפת חוויה על פני התוכן. בתוך הדיבור המשותף על דברים, הכניסה לתוך התנועות המיקרוסקופיות של החוויה, תוך כדי צעידה בצעדים קטנים מרגע לרגע, בניסיון להנכיח כל רגע ולחוות אותו במלואו - מאפשר לעקוב אחרי השינויים הקלים בתחושות הגופניות, בנשימה וברגש וככה מכניסה אותנו לעולם מלא פרטים, קרוב ומדוייק. אנחנו רואים ביחד עוד פרטים בתוך התוכן, מבינים יותר דברים או בכלל חווים בצורות חדשות ואחרות את אותו סיפור.
יחס מיטיב כלפי הגנות. זה עקרון מאוד חשוב בעבודה ב AEDP. גם אם יש הכרה בהתנהגות שנראית כמאוד הרסנית (כמו התמכרות, התפרצויות זעם, המנעויות חברתיות וכד׳) ההכרה הבסיסית היא שההתנהגות הזאת עוזרת לאדם להתמודד עם משהו שקשה לו כרגע להתמודד איתו. בשום צורה התנהגויות כאלו לא יותקפו, יסומנו כ״רעות״ או יהיו תנאי לקירבה טיפולית.
ניסיון לגעת בחוויה הריגשית העמוקה כשהיא מגיחה החוצה. אז על אף שיש התנהגויות שממסכות רגשות פנימיים, ועל אף שיכולה להופיע חרדה מאוד עמוקה מעצם ההופעה של הרגשות האלו, ועל אף שיש קבלה עמוקה של כל המערכות האלו בתוך קשר בטוח ומתקף - המבט יהיה תמיד על מה שנמצא מתחת לפני השטח ותהיה חתירה ממש עיקבית לתת לרגשות האלו ביטוי. תמיד יהיה אפשר למצוא אותם. פשוט צריך ללמוד איך לחפש.
ברגע שהתחלתי לטפל כשאני מונחה על ידי העקרונות האלו, השינוי היה מיידי.
קודם כל - יש הרבה יותר רגש בטיפול. יש יותר בכי, יש יותר כעס, יותר אבל, יותר פחד, יותר הכל. במילים אחרות, יש הרבה יותר לקיחת סיכונים רגשיים. ואיכשהו, עם כל זה, נעשה הרבה יותר נעים להיות בחדר הטיפולים. פשוט כי נכנסים למקומות האלו ממקום בטוח, קרוב ומשתתף.
כששנינו (גם המטופל-ת וגם אני) מחפשים את האנרגיה והחיות, כששנינו מחפשים להתקרב במידה שמתאים, להתחבר ריגשית כשאפשר, ולהכנס לעומק בצורה בטוחה - תחושות של חיות, אנרגיה והנאה הדדית נעשים חלק מהתקשורת וחלק מההכרה שככה בדיוק נראית ומרגישה רווחה ו-well being.
דבר שני, ואולי הכי חשוב, השינויים בחיים של מי שעבדתי איתם נעשו אורגניים, מהירים ובעיקר מתוך תנועה פנימית ואישית שהגיעה מתוכם. היכולת לשבת ביחד, להתבונן על השינויים האלו, ופשוט להנות מהם כמשהו שמתגלה ומתהווה - לא כמשהו שאני יודע איך הם אמורים להיות, ולא כמשהו שאני או אנחנו צריכים ״לעצב״ - הפכו את תהליכי השינוי גם להרפתקאה מרגשת שמחזיקה את השאלה ״לאן עוד אפשר להגיע עכשיו?״.
הטיפול הדינאמי החווייתי המואץ (AEDP) הפך להיות הגישה העיקרית שאיתה אני עובד. היא מתאימה למגוון עצום של קשיים, אבל במיוחד לא-נשים שרוצים לשנות תחושות של תקיעות, בדידות, בושה ו/או אשמה ברמות שונות ו/או כאלו שמתמודדים עם טראומות עבר שמשפיעות עליהם עד היום.
להתחלת תהליך טיפולי, לעוד שאלות בעניין או כדי לראות איך ואם מתאים לעבוד יחד אפשר ליצור איתי קשר פה.
בשמחה ובאהבה, אהוד