שי היה בן 28 כשפנה לטיפול בגלל תחושות חזקות של בדידות.
בפגישה הראשונה בקליניקה, הוא סיפר שהוא מוצא את עצמו מבלה עם חברים, אבל אף פעם לא באמת נהנה להיות איתם; שהוא יושב עם קולגות שלו בהפסקות צהריים במשרד, אבל אף פעם לא מרגיש שהוא שייך.
שי תמיד, ובכל מקום, מרגיש שונה.
מאז גיל 14 שי כבר ידע שהוא הומו.
כשכל הילדים בגילו התחילו להתעניין בבנות ובבני המין השני, שי מצא את עצמו מבולבל. כשאמא שלו פתאום שאלה אותו בסקרנות מרוגשת ״מי הילדה המתוקה הזאת שיושבת לידך בכיתה?״, הוא הרגיש שהוא חייב להסתיר את מה שבאמת חשב: שאותה ילדה, או בכלל אותן בנות, לא מעניינות אותו בצורה הזאת.
שי, באותו זמן, חשב שהוא היחיד בעולם.
מאוחר יותר, כשחברים שלו התחילו לצאת עם בנות, ותחושת השונות והבידוד החברתי שלו רק העמיקו, הוא רק חיכה לרגע שבו יוכל לסיים עם החיים שלו שם במושב ולעבור לתל אביב – שם אולי ימצא חברים שאיתם לא ירגיש את השונות הזאת.
אבל הכאב הגדול הגיע כשעשה את המעבר והתחיל לבנות את החיים שלו בתל אביב. תחושת השונות והבידוד החברתי לא נעלמו.
תכלס, הם התגברו.
והכאב הגדול היה על זה שהם התגברו במקום שהיה אמור להיות הפתרון לתחושות שחווה בילדות.
שיעורי חיים: סכמות
ג׳פרי יאנג, אחד מחלוצי הטיפול האינטגרטיבי, פיתח בסוף שנות ה-90 את שיטת הטיפול ״סכמה תרפיה״.
בגישה הטיפולית שלו, מסתכלים על שיעורי חיים מוקדמים מהילדות, ומזהים איך הם עדיין משתמרים בצורה לא מוצלחת בחיים הבוגרים – על אף שהתנאים והנסיבות כבר השתנו.
שיעורי החיים האלו הם סכמות: אוסף מובחן של מחשבות, רגשות ותחושות מהעבר שמופעלים דרך טריגר בהווה.
אולי זה נשמע קצת מורבידי (או אולי דווקא מעורר תקווה?), אבל כל אחד ואחת מאיתנו מתמודד עם סכמות שונות בדרגות שונות של חוזק.
היוש, אני ג׳פרי
בכל מקרה, יאנג מנה משהו כמו 21 סכמות (איזו סכמות יש? יש פה קובץ שכתבתי שבו אפשר לקרוא 10 עיקריות). שי מתמודד עם סכמת בידוד חברתי.
הסכמה של הבידוד החברתי נותנת לשי את התחושה שמשהו בסיסי בו מאוד שונה מאנשים אחרים.
והעניין, שזה לא משנה כבר אם שי נמצא עם חברים שגם הם הומואים.
בגלל שחווה את התחושות האלו בצורות כל כך חזקות בילדות, סכמת הבידוד החברתי נצרבה בו וממשיכה להדהד את עצמה בהמון מקומות – אפילו אם בתכלס, במציאות – אין סיבה שירגיש ככה יותר.
שי לא לבד
בחברה שאנחנו חיים בה כרגע, גם של ישראל של שנת 2019, אותה סכמת בידוד חברתי, של שונות בסיסית מהחברה, פועלת כמעט אצל כל ילד או ילדה להט״ביים.
במחקר מעמיק שנערך ב – 2014, שהתמקד בקשיים הריגשיים והנפשיים של להט״בים, ראו שסכמת הבידוד החברתי מופיעה בצורה כמעט קבועה.
זאת אומרת שקשיים רגשיים ואישיותיים, שמשפיעים עלינו ברמה הכי אישית –
באיך שאנחנו מתייחסים לעצמנו ולאנשים אחרים בחיים שלנו, באיך שאנחנו ניגשים להגשמה העצמית שלנו ובאיך שאנחנו מביאים את עצמנו לעולם –
מושפעים (גם) מהסביבה החברתית שבה אנחנו חיים.
אוקיי, אז יוצאים מכל הקושי הזה?
זה מוזר, אבל דווקא שמסתכלים על הקושי הכפול של שי:
ההתמודדות האישית שלו עם סכמת הבידוד החברתי;
וההשתייכות לקבוצה חברתית מוחלשת של גברים הומואים –
מגלים את המפתח לריפוי, לצמיחה ולגדילה שלו בחיים.
כי אמנם שי חווה את הקשיים שלו בצורה אישית, אבל הוא לא לבד בתוך הקושי הזה.
וזה המקום ששי מפסיק להיות שונה.
זה נשמע פשוט, אבל זה לא תהליך קצר או קל.
הוא מתחיל באישי וממשיך לתוך הקהילתי-חברתי:
בתהליך האישי יש כניסה והתרה של חוויות הילדות הספציפיות של שי; יצירת מרחב של תיקון ריגשי בתוך קשר קרוב; וגם הבנה עמוקה של המרחב החברתי שבה סכמת הבידוד החברתי שלו נוצרה.
אחרי שהתהליך הזה קורה, ונוצרת קרקע בטוחה לפעולות קונקרטיות בחיים של שי, יש כניסה לתוך תהליך קהילתי-חברתי: הוא יכול להשתמש במעגל החברתי שאליו הוא שייך, להביא את ההזדהות שלו לחוויות הבידוד החברתי, ובעיקר להסביר לעצמו ולחברים שלו את הקושי שמופיע אצלו במפגש איתם.
וככה, הריפוי והצמיחה האישיים של שי הופכים להיות גם ריפוי וצמיחה חברתיים.
כי כשהוא לומד להיענות לכאב התרבותי שממנו הוא סובל ברמה האישית; הוא מייצר מציאות שבמקום להיות מוחלש ממבני הכוח החברתיים, הוא דווקא מתחזק ומתפתח מתוכם.
והתחזקות מתוך (ולא למרות) מבני הכוח החברתיים היא מציאות אחרת לגמרי – שעכשיו קיימת לא רק בחיים של שי, אלא בחיים של עוד הרבה א~נשים ששייכים ושייכות לקבוצות מוחלשות בחברה.
*כוכבית קטנה: פרטיות זה ערך עליון בשבילי. שי היא דמות מומצאת שמבוססת על אנשים וחוויות אמיתיים.