• אהוד דרש

״מתחזים״: כשהחלקים לא מסתדרים


בשבועיים האחרונים ראיתי כמה פרקים מהסדרה ״מתחזים״ של חיים אתגר בערוץ 12 בקשת.

זאת סדרה, שמעבר לניחוח הצהבהב שלה, שמה בפרונט שאלה מאוד מהותית לגבי מי שאנחנו, מה הזהו(יו)ת שלנו, ואיך אנחנו כא~נשים – מתנהלים בעולם.

אם עוד לא יצא לכם (כדאי כדאי), אז בכמה מילים: בכל פרק מהסדרה, חיים אתגר עוקב אחרי איש או אישה מסויימים, שמציגים זהויות שונות מול אנשים שונים בסיטואציות שונות.

חיים אתגר קורא להם ״מתחזים״. פה במאמר, אני רוצה לדבר עליהם בצורה קצת אחרת.


בכל פרק מופיעים מישהו או מישהי שחיים חיים מפוצלים, מופרדים, שמלאים בשקרים, טיוחים והסתרות מהסביבה שלהם. סיפורי חיים כפולים, עיוורון, חירשות, חילוניות.. באמת דברים קיצוניים.

לא סתם הרגשות שעולים מהצפייה הם תערובת של פחד, תדהמה, כעס וגועל.

העניין הוא, וזה מה שהופך את הסדרה הזאת לחשובה (לפחות לענייננו פה), שמה שגם עולה שם זה חמלה, עצב ואולי (דיפ דאון אינסייד) הבנה עמוקה של החוויה של אותם אנשים.



האם אני מתחזה? לא, אני מרובה.

יש משהו בסיפורים האלו שמנגן לנו על פחדים מאוד בסיסיים.

הפחד הראשוני והאובייס הוא הפחד להפגע בעצמנו: ״האם אני נמצא עם מתחזה כזה גם? יכול להיות שמי שנמצא לצידי הוא בדיוק כזה?״.

אבל הפחד העמוק יותר (ואולי המעניין יותר) זה הפחד מלהיות כאלו בעצמנו.

רגע רגע רגע, לפני שאתם זורקים את הטלפון, מעבירים ערוץ או מדפדפים הלאה – לא אמרתי שאתם מתחזים. רובנו לא מגיעים למקום כל כך מסוכסך עם עצמנו.

מה שכן, רובנו, או יותר נכון, כולנו –

בהחלט מרובים.



אם מסתכלים על זה שנייה (או קצת יותר), בסיטואציות מסויימות יוצאים מאיתנו חלקים שונים.

  • קרה לכם פעם שהייתם על הכביש ומישהו חתך אתכם, וכעסתם נורא – עד למצב שמצאתם את עצמכם משתוללים באוטו, מייחלים למוות (בייסורים) של האדם שחתך אתכם? התוקפנות הזאת, העוצמתית הזאת, זה כאילו יצאה מכם חיה זועמת, אימפולסיבית, ממיתה.

  • במקרים אחרים, קרה לכם שמצאתם את עצמכם מרגישים כמו ילדים מאוד תלותיים, או עם תחושות חזקות של חוסר מסוגלות ופחד מהעולם?

  • רגעים אחרים כאלו שנעשיתם סופר שטותניקיים, צוחקים מכל דבר, נהנים מאנרגיה קופצנית של ילדים?

  • אולי רגעים שבהם מצאתם את עצמכם חושבים רק רק רק על העונג והכיף שלכם ועושים הכל בשביל להמשיך את זה: בין אם דרך קניות, מין, בינג׳ים מול נטפליקס או סופ״שים מלאים בסמים ורוקנרול?

  • אולי זמנים שבהם יצא מכם חלק סופר אמביציוזי, חיית טרף קרייריסטית, שלא מוכנה לראות אף אחד ממטר – גם לא את האנשים הכי קרובים אליכם?


כל הפנים שיש לנו

הדוגמאות שנתתי למעלה הן רק דוגמאות קטנות מתוך הרבה מהפנים שאנחנו יכולים ללבוש, הרבה מהזהויות שאנחנו יכולים להכיל.

דברים כאלו קורים לנו.

כשאנחנו מפתחים מודעות לחלקים שבתוכנו, אנחנו יכולים לראות איך לחלקים האלו יש סט מחשבות משל עצמם, סט של רגשות משל עצמם, צורה מסויימת לראות את העולם והכי חשוב –

צורה מסויימת להתנהל בתוך העולם.



אבל רגע - אני קופץ קדימה מהר מידי.

כי תכלס, רובנו לא שמים לב למה באמת קורה עם כל חלק וחלק. מה שרובנו שמים לב אליו, זה אם אנחנו אוהבים את החלק הזה או לא.

יכול להיות שיש חלקים בתוכנו שאנחנו מסתדרים איתם יותר וכאלה שפחות. יכול להיות שיש חלקים בתוכנו שגרמו לנו להמון סבל, ובגלל זה אנחנו ממש מפחדים מהם ומנסים להחביא אותם כמה שיותר. יכול גם להיות שיש חלק אחד מיוחד שאנחנו מאוד מאוד רוצים שישאר שם כל הזמן, ומתבאסים נורא כשהוא (או היא) לא שם.

אנחנו עסוקים בלאהוב או לשנוא או להתעלם או לברוח מחלקים מסויימים בתוכנו. עוד הרבה לפני שהתחלנו להכיר אותם לעומק.

המבקר: כל מה שלימדו אותנו לגבי החלקים שלנו

הרבה פעמים, כבר בגיל צעיר, אנחנו מפתחים חלק ביקורתי, מעניש ודורשני – שעסוק לבדוק ששום חלק לא יצא החוצה אם הוא לא ״אמור״ לצאת.

הוא בודק, הוא מבקר, הוא מזהיר והוא מתריע מפני כל התגלות (או סיכוי להתגלות) של חלקים שכאלו: רק שלא נהיה פגיעים פתאום, רק שלא נכעס, רק שלא נתכנס לתוך עצמנו או שנתפוס יותר מידי מקום.

רק שאותו חלק, או אותם חלקים - לא יצאו מתוכנו.

ואם הוא יצא? וואי וואי, עונש גדול על המערכת: ״יא טמבל״, ״יא מפגרת״, ״תראה איך אתה מתנהג!״, ״אתה לא טוב מספיק״, ״אף אחד לא יאהב אותך״, ״משהו לא בסדר בך״..

החלק הביקורתי, המעניש והדורשני הזה קיים אצל כולנו, אבל משתנה מאחד לשני. הוא הרבה פעמים לובש את הקול של ההורים שלנו, של המורים שלנו, של האנשים שלימדו אותנו להתנהג ככה לעצמנו.

אז מה עושים?

1. דבר ראשון זה להבין שמי שנוהג באוטובוס הזה הוא אתם. לא הנוסעים השונים -


2. דבר שני זה להבין מי הנוסעים. בלי להתערב, בלי לשנות שום דבר, רק להבין מי נמצא שם ומה המאפיינים שלו או שלה.


3. ואז, כדי שיהיה נעים ונחמד בנסיעה הזאת, כדאי להתחיל להבין מה כל נוסע או נוסעת זקוקים בתוך האוטובוס הזה (וזה כבר משהו מורכב יותר).


השינוי מתחיל מקבלה של המציאות

אז יכול להיות שכאן הביקורת שלי לתוכנית ״המתחזים״ עולה.

כי הצורה שבה מתייחסים לאותם אנשים מפוצלים וכואבים, למעשה משחזרת את הביקורת האלימה והמושחזת שבכל מקרה נמצאת בתוכם. ביקורת שתכלס היא זו שגרמה להם להגיע למקומות האפלים שאליהם הגיעו.

במובן מסויים, חיים אתגר עושה להם את מה שעשו להם כל החיים.

במקום לתחום וללמד (ולפעמים אפילו באסרטיביות גדולה) את החלקים היותר פוגעניים לעצור (כי זה פשוט הורס לכל השאר);

במקום לחפש ולטפח את המניע הפגיע, הכואב והסובל שנמצא מאחורי ההתחזות (וככה אולי לתת לו את הבטחון להודות במה שקורה);

במקום לתת לחלק שמופיע את הכבוד שמגיע לו, לשאול אותו בסקרנות מי הוא ומה הוא מחפש -

חיים אתגר מכוון את הכעס שלו ואת חוסר ההבנה שלו כלפי הפיצול עצמו; כלפי הרעיון בכלל שיש חלקים שונים שמתפקדים בצורות שונות.

והכעס על הפיצול הוא כעס שלא רואה את התמונה הגדולה, שלא רואה את האימה אולי, שנמצאת מאחוריו: הפחד לגלות שכולנו בעצם מפוצלים, ולכולנו יש את האחריות ללמוד איך לחיות עם החלקים השונים שבתוכנו.


אז בפעם הבאה שתשימו לב שחלקים שונים עולים בתוככם: במקום לכתוש ולבקר אותם (כמו חיים אתגר), אולי כדאי שתשבו איתם לשיחה גלויה ופתוחה - כזו שמבינה מה הם צריכים -

ככה שתוכלו לעזור להם לעשות את הדברים שיבנו אותם (ואתכם) במקום שיעשו את הדברים שיהרסו אותם ואת הסביבה שלהם (ושלכם).

ספרו לי איך היתה השיחה ;)

שלכם,

אהוד


מדריך חינמי

ארבעה שיעורים לקבלה ומימוש החלטות

כלים רגשיים ופרקטיים ליצירת הצעד הבא שלך

מאמרים אחרונים

facebook icon.png
facebook group icon.png
youtube icon.png

מקום / מפגש תושיה 15, תל אביב | טלפון: 0522518560 | מייל: ehudarash@gmail.com

אהוד דרש