• אהוד דרש

המכניזם של הבושה


״אף פעם אל תתביישו על מי שאתם״.

אני בטוח שכבר שמעתם את המילים האלו.

חלק מהאמירות שמסתובבות בחוגי ההתפתחות העצמית והטיפול, מדברות על בושה כמצב ריגשי שמפריע לנו להיות הא~נשים שאנחנו אמורים להיות וכמכשול להגעה למטרות שאנחנו רוצים לממש.

במובן מסויים, זה נכון. בושה היא באמת רגש נוראי, שמגביל אותנו. העניין הוא, שאם נשאר בשלב האמירות הפשוטות האלו: ״אל תרגישי בושה על מי שאת״, זה לא באמת יעזור לנו.

בושה זה אחד מהרגשות הכי כואבים שיש. היא אוכלת ומחסלת, ויכולה ממש להרוס חיים שלמים. הרבה מאוד מהאנשים שאני פוגש, בקליניקה ומחוצה לה, מתמודדים עם בושה כמעצור בחיים שלהם.

בדיוק בגלל זה צריך להכיר אותה: להבין למה היא שם, איך היא פועלת ומה קורה כשהיא נתקעת ולא משתחררת.




1. בושה היא רגש חברתי

בואו נתחיל מזה: אנחנו נולדים עם רגשות. הרגשות שלנו זה בעצם יכולת הישרדותית מדהימה, שמאותתת לנו כל מיני דברים שקשורים לקשר שלנו עם עצמנו, עם אנשים ועם הסביבה שלנו. בלי רגשות לא היינו מסוגלים לשרוד בעולם, ולא היינו מסוגלים לשרוד כחיה חברתית.

הם בנויים בשתי שכבות. הראשונה בסיסית יותר, אנחנו נולדים איתה והיא חשובה לנו להשרדות המיידית שלנו. היא מורכבת מכעס, גועל, עצב, פחד וסקרנות.

את השכבה השנייה אנחנו רוכשים בהמשך. היא מתחילה אצלנו בסביבות גיל שנתיים-שלוש, והיא מורכבת מהמון המון רגשות ושילובים של רגשות.

מה שחשוב לנו, הוא שאשמה ובושה הן בין הרגשות שקיימים בשכבה הזאת. והרגשות האלו הם חשובים. הם מיועדים להציל את הקשרים שלנו: את המקום ואת הבטחון שלנו בשבט.



2. עצירה פתאומית זה דבר כואב

דמיינו את זה: אתם חוזרים ממשחק כדורגל שבו הכנסתם 3 גולים ובגללכם הכיתה שלכם ניצחה בטורניר של בית הספר.


אתם חוזרים הביתה, מרוגשים מאוד, ויושבים לאכול צהריים עם אמא. אתם מספרים לה בשיא ההתלהבות כמה שאתם טובים, כמה שבזכותכם הכיתה ניצחה וכמה שכל השאר העריצו אתכם. אמא יושבת מולכם ואומרת: ״איך אני שונאת את השחצנות שלך״.

ברגע הזה, כל האזעקות נדלקות: ״סכנה לקשר עם אמא! סכנה לקשר עם אמא!״ - בום. בבת אחת כל השמחה וההתרגשות שלכם נבלמים על ידי הבושה.

לא סתם בושה מרגישה כמו ברקס. היא באמת כזאת. ברקס שעוצר נשימה, עוצר תנועה, מכניס חרדה ושוטף את כל מה שהיה שם לפניו.

אז אם הרגשות הבסיסיים (סקרנות, כעס, עצב, גועל ופחד) שלכם הם דוושת הגז של מכונית הרגשות שלכם, בושה היא הארמברקס הקטלני שעוצר הכל.

ככה בושה עובדת. והיא עושה את זה כדי להציל אתכם מהפגיעה בקשרים שחשובים לכם.



3. אחרי העצירה, קשה להתחיל לסוע שוב

אוקיי, תחשבו על מצב על הכביש, שבו כל רגע אתם צריכים לבלום בפתאומיות. יכול להיות שבשלב מסויים תעדיפו לא להאיץ בכלל, להשאר בטווח מהירות מאוד מאוד בטוח ואפילו לבלום יותר מאשר מה שאתם צריכים?

ככה זה בדיוק עם חוויות של בושה שחוזרות על עצמן.

מישהו או מישהי שביישו אותם המון, ילמדו להיות במעצור תמידי. הכאב של העצירה הפתאומית של הבושה היה כל כך חזק, שהם פשוט למדו בשלב מסויים לא להאיץ מלכתחילה: לא להאיץ רגשות של שמחה, של כעס, של עצב, גועל או פחד.


למה? כי רק המחשבה על הברקס של הבושה כל כך מפחידה, שהפתרון הכי נכון באותו זמן הוא לעצור לגמרי את ביטויי הרגשות הבסיסיים האלו.



4. כשמתרגלים לעצור, זה מפחיד להתקדם

עכשיו, יכול להיות שכשהם היו ילדים, הברקס הזה הציל אותם מכאב גדול. העניין הוא, שהרבה פעמים, אותו ברקס עדיין פועל בחיים שלהם כאנשים בוגרים.

כאן בושה נעשית מכשול מאוד גדול, להרבה מאוד אנשים.

יכול להיות שזה מוכר לכם?

יש הרבה מאיתנו שזה מאוד מוכר להם.

המצב הזה, שבו אנחנו שמים לעצמנו את הברקס, עוד הרבה לפני שחווינו אותו, הוא מצב של ״בושה מופנמת״. יש בתוכנו כבר את הקולות שמביישים אותנו, שאומרים לנו שאנחנו לא בסדר, שאנחנו לא מספיק טובים, אפילו שאנחנו מגעילים או לא ראויים לכל מיני דברים.

העניין הוא, שהקולות האלו, בסופו של דבר מנסים (בצורה המוזרה שלהם) לעזור לנו: הם מנסים לחסוך מאיתנו את הרעיון שבסכנה של חוויית הברקס, זאת שכשהיינו ילדים, היתה בשבילנו בלתי נסבלת, כואבת וקשה.



אז קורה הרבה פעמים שאנחנו כועסים על הבושה שלנו. כועסים על זה שהיא נתקעת שם, ומונעת מאיתנו להתחבר לאנשים אחרים, לפעול באסרטיביות בעולם ולחקור את כל הדברים שאנחנו יכולים להיות.

אם נזכור שהיא שם בגלל שהיא מנסה להגן עלינו מאימה ישנה של אובדן, יכול להיות שנבין אותה קצת יותר. יכול להיות שנזכור שמה שנדלק אלו בעצם פחדים ישנים יותר, שקשורים לזמנים שבהם באמת לא הייתה לנו ברירה אחרת.

ואז, נוכל לשאול את עצמנו אם באמת אין לנו ברירה אחרת עכשיו. אם, רק לרגע, אנחנו יכולים לשחרר את הברקס, לפחות מבפנים, ולתת לזרם הרגשות הבסיסיים שלנו להיות מה שהם וכמו שהם, כשאנחנו נמצאים שם כדי להגן, לשמור ולהקשיב.

להיות בשביל הילדים שהיינו כל מה שלא היה להם אז.


נראה לי שזאת אחלה שאלה להרהר בה.

יאללה חברות וחברים, מאחל לכולנו ימים של ביטוי עצמי, התרחבות, צמיחה והאצה (על אף הפחד).

שלכם,

אהוד


מאמרים אחרונים

facebook icon.png
facebook group icon.png
youtube icon.png

מקום / מפגש תושיה 15, תל אביב | טלפון: 0522518560 | מייל: ehudarash@gmail.com

אהוד דרש