החיים יכולים להיות מבאסים. וואלה, אין דרך אחרת לנסח את זה. החיים יכולים להיות מבאסים לפעמים. וזהו.
מה שעוד יותר מבאס מהבאסה, זה לחפש מה לעשות איתה, ולקבל כל מיני עצות שכוללות רשימות ארוכות, מדיטציות, הוקרות תודה יומיות ושאר דברים מחייבים וטרחניים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חסיד גדול של אותן רשימות, מדיטציות ותרגולים יומיים. בלא מעט מהדברים שאני כותב לכם, אני ממליץ לכם לעשות בדיוק את זה. אבל וואלה, לפעמים פשוט בא לנוח ולקבל בוסט של חופש לנשמה ולראש. מתאר לעצמי שגם לכם.
העניין הוא, שמה שאנחנו הרבה פעמים מפספסים, זה שהבאסה, או הדכאון, או החרדה, הם תוצרים של סגנון חיים שמאפיין את החברה שלנו. לכן, כשחוזרים למקורות עתיקים יותר, מקבלים הקלה מיידית.
אז ריכזתי לכם כאן שלושה דברים קטנים-גדולים שאפשר לעשות, בלי לעשות כלום, ולקבל וואחד ריפוי ושקט אמיתי.
1. הטבע מרפא
לא מזמן חזרתי מטיול של חודש בארצות הברית. כל הערים האלו חמודות, ממש כמו בסרטים, וגם נהנתי בהן - אבל הדבר שגמר אותי (יענו, בטוב) היה השבוע שעשיתי בקניונים הגדולים של קליפורניה, נאוודה ויוטה.
לעמוד מול יצירות פאר של הטבע, מול העוצמה הענקית, הלא נתפסת הזאת, של מבנים אדריכליים, גאוניים, של הרים, גאיות, עצים, נהרות, נחלים; ללכת בטרקים שמספקים את כל החוויה הריגשית (והרבה יותר מזה,) שרכבת הרים בלונה פארק מספקת: שמחה, התרגשות, פחד, אימה, תשישות, ייאוש, התעלות; לנוח בשקט הפסיכי בתוך יער עצום; לשהות במקום שכל כולו לא מעשה ידי אדם.
(זה אשכרה אני פה)
הרגשתי איך בשבוע הזה שכבות על שכבות פשוט נושרות ממני. הפכתי שם לשטותניק, אבל רגוע כזה (נשבע לכם, בלי שאכטה אחת אפילו). פתאום מצאתי את עצמי מתמלא הערכה לעלים ולאבנים. באיזה שהוא שלב התחלתי לצחוק על עצמי, על השינוי הזה שעברתי שם: הנה, אני, פתאום מחבק עצים.
אנחנו שוכחים שבעיר אנחנו מוקפים כל הזמן בדברים ובמוצרים שנעשו על ידי אנשים. הסלולרי, המחשב, השולחן, המדרכה, הבית, השטיח - הכל - הכל מעשה ידי אדם.
ואנחנו מוקפים בדברים האלו, ושוכחים שהמקום שאנחנו באמת באמת שייכים אליו זה הטבע. אנחנו הטבע הזה. אנחנו לא הסלולרי, אנחנו לא הבגדים שלנו, אנחנו לא התפקידים החברתיים שלנו, אנחנו לא מוצר מעשה ידי אדם. אנחנו טבע.
ולכן, טוב לנו שם. טוב לנו להתערות בדבר הזה, הגדול הזה, ופשוט להיות שם.
2. השבט מרפא
מתי פעם אחרונה החזקתם תינוק? מתי פעם אחרונה הסנפתם את הראש שלו, נותנים לכף היד שלו להכרך סביב האצבע שלכם, צוללים לתוך העיניים שלו?
מתי פעם אחרונה לימדתם ילד, שהוא לא אח שלכם, לעשות משהו שבשבילכם ברור, אבל בשבילו זה גילוי עצום?
מתי פעם אחרונה בישלתם/צדתם עם קבוצה של מבוגרים מכם, לומדים מהם את המסורת של השבט? מתי פעם אחרונה שמעתם סיפור ממישהו זקן? מתי פעם אחרונה ראיתם נשמה עוזבת גוף? מתי פעם אחרונה ראיתם מוות?
במשך מאות אלפי שנים גדלנו בשבטים. היינו מוקפים בכל שכבות הגיל מסביבנו. ראינו ונגענו בחיים חדשים כל הזמן, ראינו ונגענו במוות כל הזמן; חווינו את המעגל הטבעי של החיים כל הזמן בתוך וכחלק מהחיים שלנו.
בחיים המודרניים שלנו כיום, אנחנו מופרדים לגמרי מהשבט, גדלים בתוך המשפחה הגרעינית הקטנה שלנו, בתוך הקוביות הקטנות העירוניות שלנו. מהילדות שלנו אנחנו מופרדים לקבוצות גילאים, שבתוכם ממיינים ומסדרים אותנו לפי היררכיה - מי יותר טוב ומי פחות טוב.
הצורה הטיבעית שבה התפתחנו להיות החיה שאנחנו, הצורה השיבטית שהפכה אותנו להיות היצורים החברתיים שאנחנו, כבר לא קיימת בחיים שלנו. וזה חסר לנו. למעשה, המחסור בשבטיות זה אחד מהגורמים העיקריים לתופעות הדכאון והחרדה שהולכות ומתפשטות בחברה המודרנית שלנו.
כי כשאין לנו שבט, אנחנו בעצם רחוקים מהחיים הפשוטים והאמיתיים ביותר: אלו שבאים במגע עם חיים בכל הצורות, הגדלים, הגילאים והמינים שלהם - אלו שקרובים גם למוות של החיים.
כי רק מתוך מפגש ישיר כזה יכולה להתפתח חמלה, אהבה וקבלה - הדברים שאנחנו כל כך צריכים בשביל לחיות חיים מלאים, עשירים ומספקים.
3. הילדות שלכם מרפאת
דיברתי פה כבר על הקשר בין הילדות לבין קשיים פסיכולוגיים בבגרות. העניין הוא, שבתוך הקשר הזה גם קיים הריפוי לקשיים האלו.
זוכרים איך זה להיות ילד או ילדה שמתרוצצים בבית ספר בהפסקה? זוכרים איך התרגשתם מטיול שנתי, או מטעם של גלידה שטעמתם פעם ראשונה? הפליאה הזאת, ההנאה הזאת, הפתיחות הזאת והרגישות הזאת נמצאים שם עדיין.
הילד או הילדה האלו עדיין קיימים בכם. הם קיימים בכולנו. כל הזמן.
הדרך לבוא איתם במגע לא חייבת להיות דרך שיחות בקליניקה, עבודה עצמית מאומצת או סשנים של מדיטציות קשוחות. זה גם יכול להיות דרך החושים שלכם: מקום שלא הייתם בו מאז הילדות, מאכל שלא אכלתם מאז, או שיר שלא שמעתם.
את הבומבה הגדולה ביותר חוויתי כשהלכתי לבית הספר היסודי הישן שלי. לא הייתי שם יותר מ25 שנים. כשהגעתי לשם, החצר היתה נראית קטנה כל כך. הכל היה נראה לי קטן. מהמקום הזה, חוויתי ממש פלאשים של זכרון, כאלו שהזכירו לי בעיקר את המרץ, את ההתפוצצויות, את הריצות, את התום ואת ההנאה שבגיל הזה.
כאילו אהוד הילד בא לביקור.
ואיזה ביקור משמח זה היה.
אז בשביל לשנות אווירה, לצאת מהבאסה ולתת לעצמכם ריפוי אמיתי ומחובר, לא צריך לעשות הרבה. לצאת לטבע, להחזיק תינוק, לשבת עם מישהו מבוגר מאוד, לטייל במסדרונות בית הספר היסודי שלכם.
דברים קטנים, שמזכירים לכולנו להיות מה שאנחנו באמת: חיה של טבע, מחוברת לחיים ושיש בה חלקים שתמיד רוצים לזוז, לקפוץ, להשתולל ולהנות.
שלכם,
אהוד