בין כל הדברים שגורמים לנו מתח, יש דבר אחד, ההטייה השלילית, שאם לא נתנהל איתה בצורה נכונה, נפספס הרבה ממה שהמציאות שלנו יכולה לתת לנו:

להסתכל אחורה: לטפח טינות

כשהתודעה שלנו מגלה משהו שהיא לא אוהבת, היא נוטה להחזיק בזה בחוזקה. הנטייה הזאת גורמת לנו להשאר בתוך טינות ובתוך חיכוכים, וגורמת להרבה מחוסר הנעימויות שאנו חווים.

יש סיפור ישן שמדגים את זה בצורה יפה:

שני נזירים, אחד מבוגר וחכם והתלמיד שלו, הלכו בדרך צדדית ביום שמשי ויפה. הם הגיעו לנהר שבו סופה בדיוק סחפה את הגשר שהונח עליו. על גדת הנהר עמדה אישה זקנה במצוקה גדולה. היא אמרה לנזירים, ״בבקשה, עיזרו לי! אני חייבת לחצות את הנהר, אבל אני מפחדת לטבוע.״

הנזיר המבוגר ראה את המצוקה שלה והסכים לעזור לה. הוא הרים אותה על הגב שלו ונשא אותה דרך הנהר. כשהוא הניח אותה בעדינות על הגדה השניה, הוא נפרד ממנה והמשיך במעלה הדרך.

הנזיר הצעיר יותר שהלך לצד המורה נעשה חסר מנוחה. הוא אמר בכעס, ״אתה לימדת אותי שאסור לנו בשום דרך לגעת באישה, משום סיבה – אבל הנה אתה התעלמת מההנחיה שאתה נתת, ונשאת את האישה הזאת. לא היית צריך לעשות את זה. גרמת לי לאבד אמונה בך ובדברים שאתה מלמד.״

חוסר המנוחה של הנזיר הצעיר התגברה בזמן שהמשיכו ללכת. הוא לא יכל להנות מהיום היפה, התודעה שלו היתה מלאה במחשבות קשות ומלאות טינה כלפי המורה שלו.

אחרי זמן מה שהמורה הקשיב לכעס ולביקורת של התלמיד שלו, הוא אמר, ״אני עזבתי את האישה הזאת על הגדה של הנהר. למה אתה עדיין נושא אותה איתך על הגב?״

אנחנו כולנו נושאים טינות שאנחנו יכולים להניח אותם בצד. הרבה פעמים הן לא משרתות שום מטרה מלבד להפריע לשלווה שלנו.

ויתור על הטינות, במיוחד אלו שמשקפות פצעים ישנים וכואבים מהעבר, זה אף פעם לא דבר קל. צריך הרבה חמלה עצמית וסבלנות כדי להתחיל לשחרר את האחיזה שלנו בכאבים הישנים האלו.

זה תהליך, וזה לוקח זמן והשקעה. עם זאת, הצעד הראשון לכיוון הנחת המשאים הכבדים מהעבר מתחילה מלהבחין מתי אנחנו נושאים אותם עלינו. אז אילו טינות אתם נושאים על עצמכם עכשיו?

להסתכל קדימה: לצפות את ההכי גרוע

קל מאוד להשאב לתוך דאגה לגבי דברים רעים שיכולים אולי לקרות.

הפחד הזה מפני עתיד לא צפוי הוא הרבה פעמים מקור למתח לבוגרים צעירים, בגלל שכל כך הרבה מהחיים שלכם נמצאים ברמת התכנון והשאיפה. דאגות לגבי לימודים, עבודה, והצלחה של מערכות יחסים יכולים למלא נתח גדול מתשומת הלב שלכם, ולייצר תחושה כרונית של חרדה ומתח.

ללמוד לעגן את תשומת הלב ברגע הנוכחי היא הדרך הטובה ביותר להלחם בדאגות לגבי העתיד.

סתיו סיפרה סיפור שהדגים את החוויה שלה בדיוק עם זה. כאחת שלומדת ספרות עברית, ציפו ממנה לכתוב די הרבה פעמים עבודות ארוכות, פעולה שיצרה אצלה תחושה אינטנסיבית של חרדה.

כשהיא היתה צריכה לכתוב היא היתה מתיישבת, בוהה במחשב שלה, חושבת, ״אני שונאת את זה; אף פעם לא אסיים את זה. כנראה שאכשל בקורס הזה ואם כן, לא אוכל לסיים את התואר בזמן. ההורים שלי לא יוכלו להמשיך לעזור לי כלכלית אם לא אסיים את התואר. בסוף אני אמצא את עצמי גרה אצלם עד גיל מאוחר.״

סתיו ממש סבלה מהדאגות שלה, עד כדי כך שהיא הרגישה אומללה, ולא היתה מסוגלת להתמקד בעבודה שלה.

בזמן שהסיפורים המפחידים האלו רצו לה בראש, מה למעשה קרה באמת? סתיו אומרת שכשהיא כותבת היא בדרך כלל יושבת בכסא די נוח, לובשת בגדים נוחים, והאצבעות שלה מקלידות בעדינות על מקלדת המחשב שלה.

היא לא חווה שום כאב. או רעב. או איבוד דם. המצב הפיזי הקונקרטי שלה הוא לא לא נוח או מסוכן, ועדיין היא מרגיש אומללה. המקור לאומללות שלה הוא באותן מחשבות מודאגות שהשתכנו לה ב״תודעה החושבת״ לגבי אסון ממשמש ובא.

אחרי שתרגלה מיינדפולנס לזמן מה, סתיו מצאה שזה קל יותר לכתוב את העבודות שלה. כשהיא הבחינה שהתודעה שלה מייצרת קטסטרופה לגבי העתיד שלה כחסרת בית ועבודה בת 30, היא הביאה את תשומת הלב שלה חזרה אל הכאן והעכשיו שלה על ידי התמקדות בתחושות הגוף, ובמיוחד בתחושות הגוף הנושם שלה והאצבעות המקלידות על המקלדת.

ברגע שהיא היתה מעוגנת בהווה, הפחדים של לגבי העתיד התרחקו ממנה קצת, ואיפשרו מקום ליצירתיות הטבעית שלה לזרום.

קחו רגע:

כשאנחנו נעשים מיומנים בזיהוי מחשבות כמחשבות, אנחנו מקבלים פרספקטיבה מהסיפורים שהראש שלנו מייצר. בתהליך הזה, אנחנו רואים שמילים או דימויים שמיוצרים על ידי התודעה שלכם לאו דווקא מתארים את המציאות.

כדי להתחיל לראות את המחשבות שלכם בצורה קצת יותר בהירה, נסו את התרגיל הזה:

• רישמו או הגידו בקול את המחשבה הראשונה שיש לכם – לדוגמא, ״אין לי שום מחשבה בראש עכשיו״. (זה בדרך כלל המחשבה הראשונה שיש כשמנסים לזהות איזו מחשבה עולה בראש.)

• עכשיו שימו את המשפט הזה לפני אותה מחשבה: ״יש לי מחשבה ש...״ והגידו אותה בקול (״יש לי מחשבה שאין לי שום מחשבה בראש עכשיו״.)

• עכשיו עשו את זה לחמשת המחשבות הבאות שיעלו לכם בראש.

התרגיל הזה (שמרגיש אולי קצת טיפשי) הוא דרך אפקטיבית לבנות את שריר המיינדפולנס שלכם. ככל שתתקדמו בתרגול, תראו שלזהות את המחשבות שלכם כמחשבות זה לא דבר מובן מאליו והוא דורש תרגול ומיומנות הולכת ומתפתחת.

טיפ תרגול:

כשמחשבות לוחצות במהלך מדיטציה, במקום להאבק בהן, ראו אותם כתהלוכה של זרים מסקרנים שאתם מתבוננים בהם בדרך.

כל עובר אורח הוא אחר – כמה טיפשיים, כמה מעצבנים, כמה משעממים. לא הייתם קופצים פתאום ומנסים לעצור עובר אורח זר שלא הייתם אוהבים; הייתם פשוט נותנים לו לעבור ורואים מי מגיע הלאה בהמשך הרחוב, נכון?

נסו להתייחס למחשבות שלכם באותה צורה.

זהו חברות וחברים,

מאחל לכם עוד יום של ערות ונוכחות.

באהבה גדולה,

אהוד