לפני עשרה ימים סיימתי את השנה האחרונה שלי במשרד החינוך.
אלו היו 4 שנים של עבודה מרתקת עם ילדים הורים ומורים, ובעיקר - עם מערכת אחת גדולה ומגושמת.
הגעתי למקום הזה מטפל מתחיל, עם המון אמביציה לשנות את עולם ולעשות טוב לילדים, ויצאתי ממנו מטפל מנוסה (עדיין עם המון אמביציה לשנות את העולם ולעשות טוב), אבל עם עיניים פקוחות לרווחה.
מה בעצם לומדים שם?
במערכת החינוך לומדים דברים.
העניין הוא, שמה שלומדים זה לא (רק) מתמטיקה, לשון או אזרחות. מה שעוד לומדים - בין השיעורים, בתוך מערכת היחסים עם המורים, בין השורות של חומרי הקריאה ובזמן עשיית שיעורי הבית - אלו דברים אחרים לגמרי.
והשיעורים האחרים (והלא מדוברים) שלומדים שם, יכולים להיות מכשול עצום לא-נשים שחיים בעולם החדש הזה שבו אנחנו חיים.
קיבצתי פה שלושה שיעורים עיקריים, כאלו שמשפיעים על כל מי שעובר דרך המערכת הזאת בישראל.
(יענו, כולנו).
שיעור #1: ציות
לא, אנחנו לא במדינה סובייטית (ראית כבר צ׳רנוביל??), ואיזה מזל שנעלמו כבר המכות עם הסרגל על האצבעות.
אבל במציאות שבה יש 40 תלמידים בכיתה, לא משנה עד כמה המורה מדהימה (ובאמת שיש אחלה אחלה א-נשים במערכת), חייבים להפעיל אמצעים משמעתיים על ילדים.
אין מה לעשות.
זאת אומרת שהילדים שמקבלים חיזוקים הם אלו שמצייתים למורים: ששומרים על שקט, שעושים את מה שנדרש מהם ושמדברים כשמבקשים מהם.
ומה קורה כשמצייתים? אין צורך לעצור, לחשוב ולהרגיש איך אני רוצה להיות במרחב שבו אני נמצא.
בעולם החדש הזה שבו אנחנו נמצאים, יש לנו את החופש להמציא את הכיוון והדרך האישית שלנו. בדיוק בגלל זה הכרחי שנלמד איך לעצור, לחשוב ולהרגיש, עמוק בפנים, מה חשוב לנו באמת.
שיעור #2: תחרותיות
זה נשמע מוזר, לא? הרי אנחנו חיים בעולם סופר תחרותי. אז תחרות על ציונים, על מקום בכיתה ועל מעמד חברתי הם חשובים, לא?
אז זהו, שלא.
יותר ויותר מבינים שאחת מהמיומנויות החשובות להצלחה היא היכולת לשיתוף פעולה.
כשאנחנו משתפים פעולה, אנחנו מייצרים קשרים חברתיים עמוקים יותר. בצורה הזאת אנחנו שייכים לרשת תמיכה רחבה: הרשת הזאת מציגה בפנינו הזדמנויות מתאימות, רעיונות חדשים ודרכי פעולה נוספות שלא היו יכולים להיות לנו לבד.
ושוב, אלו לא המורים. ממש לא. זה איך שהמערכת בנויה.
עצם החלוקה של ילדים לפי שכבות גיל, לפי חומרי לימוד קבועים ולפי סטנדרט (ארכאי) שמיושם על כל הילדי הכיתה מייצר בהכרח את האווירה התחרותית הזאת.
ובאווירה כזו, קשה מאוד ללמוד איך לשתף פעולה.
שיעור #3: עליונות המחשבה
נכון, יש לנו מחשבות. אבל חוץ מהן יש לנו גם רגשות, ותחושות וגוף וחושים (מאמר בנושא בלינק).
במערכת החינוך, הדגש הכי גדול הוא על פיתוח מיומנויות של חשיבה.
זאת אומרת שבמערכת הזאת לדעת כמה זה אחד ועוד אחד זה יותר חשוב מאשר היכולת להבין מה זה כעס; זאת אומרת ששלדעת לנתח שיר של ביאליק זה הרבה יותר חשוב מאשר להכיר את הגוף שלנו מקרוב, לחקור אותו ולהיות איתו.
וכשהדגש הוא על השיר של ביאליק ולא על הגוף, או על המתמטיקה ולא על הרגשות – השיעור הוא שהמחשבה הרבה יותר חשובה מאשר המחקר האישי, ההתבוננות פנימה והיכולת להכיר את עצמנו.
כן, בעולם החדש הזה אנחנו צריכים לדעת לחשוב. אבל היכולת שלנו ללכת עם האינטואיציה שלנו, להתמודד עם העולם הריגשי שלנו וככה גם להתחבר לא-נשים אחרים היא הכרחית.
אז רגע, בנימה אישית
כן, אז עזבתי את המערכת הזאת.
הגעתי אליה כי מאוד רציתי לשנות. פגשתי בדרך מורים ומורות נהדרים, אנשי חינוך ענקיים וא-נשים ומטפלים שרוצים רק טוב, ורואים בדיוק כמה חשוב לשנות את מה שקורה שם.
אני אישית עזבתי אותה כי הבנתי שהבעיה היא המערכת עצמה.
עזבתי כי הבנתי שלא משנה כמה אעבוד בתוכה, בסופו של דבר צריך לעבוד מחוצה לה.
צריך לתקן.
צריך ללמוד וללמד מחדש את המיומנויות שחסרות לכל כך הרבה מאיתנו, ושהכרחיות לקיום חיים מלאים, משמעותיים ועשירים:
לדעת מה חשוב לנו ולמצוא דרכים לממש את זה בעולם.
ליצור קשרים שיוויוניים, הדדיים ויצירתיים יחד.
להכיר את ולהסתדר עם כל מרחב החוויה האנושית (המדהימה) והמשתנה שלנו.
פה באהבה,
אהוד
Комментарии