• אהוד דרש

איך יוצרים שינוי מבפנים?


“תזרע מחשבה, תקצור מעשה, תזרע מעשה, תקצור מנהג, תזרע מנהג, תקצור אישיות, תזרע אישיות, תקצור גורל.” - אמירה מזרחית מסורתית

״תהליכי ריפוי״ - עמוד מיומן ויזואלי, ציור שנעשה כהכנה למאמר הזה

1. האישיות שלנו היא מארג מופלא של מחשבות, תחושות, רגשות ופעולות שמגיבים למציאות. זאת התנועה שלנו בעולם.


2. לפעמים חלק מהמארג המופלא הזה של המחשבות, התחושות והרגשות שמגיבים למציאות - מפריע לנו לחיות בצורה מלאה ומספקת. כזאת שמממשת את מי ומה שאנחנו יכולים להיות.


3. המארג הזה, האישיות שלנו, התנועה הזאת - זה דבר נלמד. היא לא הגיעה משום מקום. בשלבים מוקדמים בחיים שלנו, זאת היתה הדרך הכי טובה לתקשר עם הסביבה והאנשים הקרובים לנו.


4. כשיש משהו במציאות הנוכחית שלנו שמזכיר את מה שלמדנו פעם, המוח שלנו שולף את המידע הישן כדי לעזור לנו שוב להתמודד. ממש כמו אז.


5. זאת אומרת שהלמידה הזאת היא בעצם זכרון: רשתות של נוירונים שמוטמעות במוח שלנו שזמינות ״להדלק״ כשיש גירוי מהסביבה שדומה, מזכיר או קשור איכשהו לחוויה הראשונית.


6. אפשר לשנות את הלמידה הזאת. לא רק ללמוד משהו אחר ממנה, אלא ממש לשנות אותה.

לשנות את המהות של הזכרון - Memory Reconsolidation

״Adults are, like, this mess of phobias and sadness" - מארי סוובו / מתוך הסרט שמש ניצחית בראש צלול

1. כל מה שטיפול נפשי ניסה לעשות תמיד היה לשנות את הלמידה הישנה: להפריד את הגירוי מהתגובה הישנה אליו - וככה להתאים את התגובה לצרכים של המטופלים בחיים שלהם עכשיו. לשנות את הזכרון.


2. במחקר הטיפולי של המאה ה20 התעסקו כל הזמן בלהפריד את התגובה מהגירוי - להרחיק אותם אחד מהשני. בעצם להראות שוב ושוב למערכת העצבים שהגירוי בעצם לא מפעיל (יותר) כאב.


3. בשכלול של אותו מחקר עשו משהו אחר: דווקא הפעילו את הגירוי והכאב יחד (כלומר הפעלה מלאה של הזכרון) ואז עשו מניפולציה כדי להפריד בין הגירוי לכאב. הסמיכות של ההפעלה המלאה של הזכרון עם ההפרדה בין הגירוי לתגובה, יצר שינוי בהתגבשות של הזכרון.

4. כלומר הדבר המופלא שבאמת גילו זה שכששולפים זכרון מגובש לתוך המודעות, הוא הופך לחומר שיכול להשתנות ולהתעדכן. כשהוא חוזר להתגבשות שלו, הוא חוזר שונה. מהייסוד.


5. לא, זה לא כמו בסרט שמש ניצחית בראש צלול - אנחנו לא ״שוכחים״ דברים. אנחנו משנים את המהות הריגשית של הזכרון. אנחנו מרחיבים אותו.


5. לזה קוראים memory reconsolidation - התגבשות זכרון מחדש.


6. זאת אומרת שכדי לעשות טרנספורמציה בכאבים טראומטיים, צריך לגשת לזכרון שיצר את הכאב הזה, להפעיל אותו ואת החוויה שנלווית אליו, ובתוך הסיטואציה הזאת ליצור תגובה אחרת לגמרי עם תוצאה שונה לגמרי.


7. נשמע טכני ופשוט, נכון? הרי אם זה ככה, אנחנו פשוט יכולים להזכר בדברים, להגיד להם ״לא, זאת לא המציאות עכשיו!״ וזהו, השתננו! אז זהו שלא. כי כשהחוויה נדלקת, איתה נדלקת כל רשת הנוירונים שקשורה אליה ונקשרה אליה גם במהלך השנים: כולל התגובות של הסביבה אלינו כשחווינו את החוויה (אשמה, בושה, חרדה), וגם כל דרכי ההתמודדות שמגנות עלינו מפני להרגיש את החוויה הכואבת (התנתקויות, זעם, ריצוי, פיצוי יתר). כל האנושיות שלנו, הפגיעות שלנו, הקושי שלנו - נדלקים יחד איתה.


6. לכן לא עושים את זה לבד.


הסבר עומק מד״ר טורי אולד (המצוינת):

איך זה עובד בפועל?

״It is never too late to have a happy childhood״ - קלאודיה בלאק, 1989

1. כשאנחנו חוזרים לזכרונות ילדות, שבהם התגבשו הזכרונות הנוקשים, אנחנו מפעילים את הרגשות, התחושות והמחשבות שהיו שם. אנחנו מפעילים את הילדים שהיינו אז. ממש ברמת רשתות הנוירונים במוח.


2. אנחנו פונים לחוויות הילדות ממקום עכשווי - כזה שיכול ליצור פתרונות אחרים ממה שהיו אז.


3. בשביל לעשות את זה צריך להפעיל את הזכרון ברמה הריגשית, המחשבתית, התחושתית. צריך להרגיש ולהזכר בדבר עצמו, להיות שם שוב. ורק אז לעשות שם שינוי אמיתי. שינוי שעושה טוב.


4. איך יודעים שאנחנו עושים משהו טוב? אנחנו מרגישים יותר טוב. ככה פשוט.


5. דיאנה פושה, ממציאת השיטה הטיפולית AEDP, מסבירה איך שהמערכת הריגשית-הקשרותית שלנו יודעת בדיוק מתי משהו נכון לנו, מתי אנחנו נמצאים במקום שמעודד תנועה וביטוי אישי בתוכנו. זאת אומרת שיש לנו מצפן שמראה לנו את הדרך בעבודה הריגשית המשמעותית הזאת: תחושות של התרחבות וגדילה פנימיים.


6. בהכוונה שלה לאותן תחושות של התרחבות וגדילה פנימיים כסמן לריפוי ובריאות, דיאנה פושה מצטרפת להרבה תאורטיקנים ומטפלים שמגיעים מתחום הטיפול החווייתי: ברוס אקר, פיטר לוין, יוג׳ין גנדלין, לוויאן מקולו, ג׳פרי יאנג, ג׳ודית לואיס הרמן ועוד הרבה - שבאופן כללי מתייחסים לתהליכי ריפוי, גם מהטראומות הקשות ביותר, כתהליכים של שחרור הכוחות התחושתיים-רגשיים שנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו.


7. זאת אומרת שההכרה וההבנה מה זה ריפוי ולאן טוב לנו לפנות וללכת תלוי בנו. הכוח נמצא אצלנו. התבונה נמצאת בתוכנו. אף אחד, גם לא מטפל מדופלם וחכם, יודע מה טוב יותר בשבילנו. יש בתוכנו מצפן ריגשי-תחושתי שמסמן - ״לשם, זה מקום נכון ללכת אליו״.


8. כן, הרבה פעמים, בגלל החברה שאנחנו חיים בה, אנחנו צריכים עזרה כדי לחזור לאותו מצפן.

להטמיע את השינוי

״The basis of the self forms on the fact of the body... The self finds itself naturally placed in the body... It is the self and the life of the self alone that makes sense of action and of living from the point of view of the individual" - ויניקוט, 1972


1. להרגיש את המצפן הזה זה דבר נפלא. כולנו מכירים את ההרגשה הזאת. זאת לא הרגשה של משהו חדש לגמרי, אלא יותר של להזכר במשהו שהיה שם מתחת לכל כך הרבה שיעורים שלימדו אותנו לשכוח. זאת חוויה ריגשית מתקנת.


2. אחרי שיצרנו את התיקון, במקום להתעסק שוב ושוב בפצעי העבר (זה באמת לא עוזר לאף אחד), אנחנו מתעסקים שוב ושוב בחוויות המתקנות.


3. להמשיך לצייר, לכתוב ולעבד את החוויות הריגשיות המתקנות - מאפשר לסינפסות במוח להיקשר יותר ולהטמע כמציאות חדשה של חופש. מציאות שמשנה את המוח שלנו, ממש ברמה הפיזית.


4. שילוב בין יצירת בטחון בקשר, עבודה של הפעלה ריגשית-תחושתית-מחשבתית, שינוי בבסיס החוויה הכואבת ואז גם הטמעה של השינוי, מאפשרים דרך ברורה ליצירת חוויה טרנספומטיבית אישית ומעצימה - כזו שמתבססת על הכוחות האישיים והאנושיים שלנו לריפוי.


״אמא מחזיקה״ - עמוד מיומן ויזואלי. צויר בהשראה של חוויה ריגשית מתקנת

מאמרים אחרונים

facebook icon.png
facebook group icon.png
youtube icon.png

מקום / מפגש תושיה 15, תל אביב | טלפון: 0522518560 | מייל: ehudarash@gmail.com

אהוד דרש