עולם ההתפתחות העצמית והטיפול משתנה.
הוא נע מעמדה רפואית, היררכית ומאבחנת - לטיפול מבוסס קשר, סיפוק צרכים רגשיים ולמידה של כלים של חמלה והתבוננות עצמית לא-שיפוטית.
מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת ועד היום, השינוי הזה מגובה בעשרות, אם לא מאות, של מחקרים אקדמאיים וקליניים שמדגימים את היעילות של שינוי הפרדיגמה הזאת.
מרגש לא?
אז ככה. זה אחלה ונחמד, כי הגישה הזאת באמת הרבה יותר יעילה, מרפאת ומעצימה מהרעיון של איזה תרח שיושב מולך (גבר כמובן), ויגיד לך מה לא בסדר איתך. אבל אולי כדאי לקחת צעד אחורה ולראות שהידע הזה היה פה עוד הרבה לפני שהאקדמיה המיינסטרימית המערבית יצאה בחגיגות הגילוי המרגשות שלה.
כמו הרבה דברים שהמיינסטרים המערבי מנכס לעצמו, גם הגישה הזאת התחילה בשני אזורים בחברה שבדרך כלל דברים חדשים וטובים מתחילים בה;
בתנועות אזוטריות שמתנגדות לסדר הקיים;
בשוליים: כמענה קהילתי לאוכלוסיות שבשולי החברה
התנועה האזוטרית של פעם: הבודהיזם של היום
לפני 2500 שנה, סידהרתא הנסיך ההודי, עבר הארה ששינתה אותו ואחר כך את העולם כולו.
הוא הפך לבודהה שאותו (כנראה) אתם מכירים. השיעורים שהעביר אחרי ההארה שעבר, הפכו להיות הבודהיזם שקיים עכשיו בעולם.
ב״ארבע האמיתות הנאצלות״ של הדרך הבודהיסטית יש הכרה בקיום הכאב ואי הנחת.
השחרור מאי הנחת עוברת דרך התבוננות וקבלה עמוקה של מה שקורה בכאן ובעכשיו.
בזרמים הבודהיסטים שנוצרו אחרי שהבודהה מת, הדגישו את תרגול החמלה. התרגול הזה בא כמענה להכרה המלאה בקיום הכאב ואי-הנחת בעולם שלנו.
יענו – אם יש כאב, לפחות שנדע איך לחמול ולהכיל אותו, לא?
זאת בעצם הקרקע שעליה נבנה התרגול הבודהיסטי. זאת אומרת שמדיטציה היא לא התרגעות לתוך העונג של הקיום, אלא תרגול עומק של שהייה לא שיפוטית וחומלת בכאן ובעכשיו.
זאת אומרת שעוד לפני 2500 שנה, באיזו תנועה אזוטרית מתפתחת, כבר הבינו את יעילות תרגול החמלה, האומץ האמיתי שצריך לפתח על מנת לשהות עם מה שקורה, ובעיקר – הטרנספורמציה העמוקה שהתרגול הזה מאפשר.
השוליים: מכורים ו12 צעדים
ב – 1939 יצא הספר הראשון של אלכוהוליסטים אנונימיים.
הספר הזה הציג לעולם בפעם הראשונה את תוכנית 12 הצעדים.
זאת תוכנית שנוצרה על ידי ביל וילסון, שהיה אלכוהוליסט שהצליח להגמל בזכות יצירת קהילת אלכוהוליסטים נגמלים אחרים. באותה תקופה אלכוהוליזם והתמכרות נחשבו תוצאה של פגם מוסרי ואישיותי, והטיפול בהם כלל כליאה, השפלות מצד גורמי טיפול, ומאסרים מצד הממסד.
ביל וילסון (ומי שהצטרף אליו אח״כ: בוב סמית) הבינו שטיפול בהתמכרות הוא לא עניין של משמוע, כוח רצון או שכנוע; אלא עניין של הקשב, קבלה ויצירת קהילה מחבקת ואוהבת ללא תנאי.
הרעיון של עזרה הדדית ושיוויונית של מכור אחד למכור אחר נחשב בזמנו (וכמובן שיש ממסדים שעדיין חושבים ככה) – רדיקאלי וחדשני ביותר, וכזה שלא יוכל להחזיק מעמד ללא אנשי מקצוע וממסד.
התוכנית של 12 הצעדים כוללת בתוכה תהליך ארוך טווח ותכלס די פשוט של התבוננות עצמית, קבלה עצמית ופעולות קטנות של שינוי, חיזוק וצמיחה בחיים ובקשרים אישיים.
זה עובד? וואלה, כיום יש אלפי קבוצות בכל רחבי העולם שנותנות מענה לקשיים של התמכרות בהמון אזורים: אלכוהול וסמים, קניות, כסף וחובות, הימורים, אוכל ,רגשות, מערכות יחסים ועוד הרבה אחרים.
לסיכום
בסופו של דבר, תרגול ההתבוננות העצמית הלא-שיפוטית במטרה ליצירת טרנספורמציה עמוקה ומיטיבה בחיים של אנשים זה דבר שהיה קיים בעולם עוד לפני הרבה שנים ובכל מיני צורות.
בהחלט יש איזושהי צביטה בניכוס הכוחני של הפסיכולוגיה המערבית המיינסטרימית על התרגול הזה.
מה שכן משמח, זה שכשהתרבות המערבית מגלה דברים ומקדמת אותם, היא מאפשרת להם להגיע לכמה שיותר אנשים ובכל הצורות האפשריות והיצירתיות שיש.
אז כן, כדאי לדעת מאיפה אנחנו מגיעים ומה המקור של של הדברים שאנחנו עושים. אולי פשוט כדי להבין מה העומק התרבותי שהם מחזיקים בתוכם.
אבל בסופו של דבר, מה שאולי באמת חשוב, זה שפשוט נעשה את זה: שנתרגל בעצמנו התבוננות עצמית לא-שיפוטית, כדי ליצור שינוי מיטיב בעצמנו, וככה גם נביא לסביבה שלנו את הריפוי והחוכמה של הפרקטיקה הזאת.
לא ככה?