אוקיי. חייבים לדבר על זה: אנשים.
כן. אנשים אחרים יכולים לגרום לנו לכל כך הרבה תסכול, כל כך הרבה כעס, כל כך הרבה מועקה וכל כך הרבה דכאון. וגם, בזכות אנשים אנחנו מרגישים כל כך הרבה רגשות עוצמתיים ומדהימים: כמו שמחה, התרוממות רוח, חמלה, אושר, אהבה.
איך זה שאנחנו כל כך צריכים אנשים אבל כל כך קשה לנו איתם? שלוש נקודות שקשורות לזמן, למקום ולאיך שאנחנו בנויים:
1. התקופה הטכנולוגית
ב2008 אלוהים (או סטיב ג׳ובס) ברא את האייפון.
באותה תקופה חייתי בברלין, והתיידדתי עם בחור גרמני שאהב מאוד גאדג׳טים. הוא חיכה בקוצר רוח להשקה של המכשיר, וכשהוא יצא, הוא הכריח אותי לעמוד איתו בתור כדי לקנות אותו. כשראיתי את האייפון בפעם הראשונה, באדישות מסויימת, לא היה לי מושג שאני מסתכל על מכשיר שהולך לשנות בצורה דרסטית את העולם.
צורת התקשורת שלנו משתנה. אנחנו נמצאים הרבה יותר בתוך המסכים שלנו והרבה פחות באינטראקציה בינאישית פיזית. סיימון סינק, כותב והוגה עכשווי מבריק, מדבר על איך האפליקציות השונות במכשירים הסלולריים בנויים בצורה כזו שנתמכר אליהם: הם משרתים את הצורך הבסיסי שלנו בקשר ובחיזוק חיובי (עוד על זה בהמשך) וכל הזמן משגרים אלינו גירויים כדי שנשים לב אליהם.
אבל הם אף פעם לא נותנים לנו את מה שאנחנו באמת צריכים: קשר אנושי.
תחשבו על זה רגע: מה יותר נעים לנו ברמה המיידית - להחזיק בכף היד שלנו מכשיר שאנחנו שולטים בו, שיכול לקחת אותנו לכל מקום בעולם; או לדבר עם בנאדם, שאין לנו שום שליטה על מה ועל איך הוא יגיד את מה שיגיד?
המכשיר הנייד שלנו נותן לנו אשלייה של שליטה, ואנחנו נמצאים יותר ויותר בתוכו.
ובאמת, אנחנו נעשים יותר ויותר מרוחקים מאנשים. רק לדוגמא, במחקר השוואתי מצאו שכמות האינטראקציה הבינאישית המילולית בגילאים 14-18 ירדה ב24% (!!!) אל מול אותם גילאים לפני 20 שנה. זה המון.
הבעיה היא, שכשאנחנו חיים כאלה - בלי קשרים אנושיים, אנחנו מייצרים לעצמנו הרגלים (לינק למאמר בנושא) שמונעים מאיתנו את הדבר שאנחנו הכי צריכים: אנשים.
2. פירוק את השבט
כשהייתי בן 13, בכיתה ז׳, יצאתי עם תנועת הנוער שהייתי שייך אליה לטיול שקי שינה בצפון. זה היה בסוף פסח ואף אחד לא חשב שיהיה גשום מאוד בלילה הראשון שלנו בחוץ.
כשהתחיל הגשם, המדריכים אספו אותנו מאוד מהר להאנגר שהיה בסביבה, כדי שנסתתר מהגשם. ההאנגר הענק היה קפוא: הוא החזיק את כל הקור מכל החורף בפנים. אנחנו כקבוצה, ממש רעדנו אחד ליד השני. המדריכה שלנו, בהבזק של אימהיות אמיתית, אמרה לנו להצמד אחד לשני: ליצור ממש גוש אנושי שמחזיק את החום יחד.
זאת היתה חוויה כל כך עוצמתית. גם בגלל שבאמת נעשה חם לכולנו, וגם בגלל שחוויתי, אולי בפעם הראשונה, מה זה אומר להיות בתוך שבט.
בהתפתחות ההיסטורית, בשלב מסויים השבט והשבטיות התפרקו לטובת האינדבידואליות וחיזוק התא המשפחתי המצומצם. במקום לגדול בתוך משפחה גדולה, גידול ילדים נעשה משימה ששייכת לאמא ולאבא.
בשונה מהמציאות של השבט, שבו הילד גדל בתוך בית גם עם דודה, וסבא ובני דודים, ואחיינית שנולדה וסבתא רבא שגוססת במיטה; אנחנו גדלנו במציאות שיש את ההורים שלנו ואולי את האחים והאחיות שלנו. זהו.
וכל הקטע הזה של לחיות בלי שבט, קורה אולי ב500 השנים האחרונות. לעומת מאות אלפי השנים שאנחנו קיימים, 500 שנה זה כלום. אנחנו אמורים להיות בתוך שבט. אנחנו בנויים בצורה כזאת.
התפקיד שיש למשפחה המצומצמת שלנו בלגדל אותנו, גם מבחינה ריגשית, הרבה פעמים לא עומד במה שבאמת אנחנו צריכים כילדים. כי מה שאנחנו באמת צריכים זה מגוון של גישות, בטחון שתמיד יהיה שם מישהו בשבילנו, ואנשים. הרבה אנשים מסביבנו.
וכשאין לנו את זה, נוצרות פגיעות ריגשיות.
כל (אני לא מגזים: ממש כל) תהליכי הריפוי הריגשי שאני בא איתם במגע כוללים התחברות מחודשת לאנשים. העצמה, גדילה ופריחה קורים מתוך יכולת המחודשת להיות בקשר. למה? כי כמעט כולנו פגועים בצורה כזו או אחרת מחוסר בקשר.
כשאנחנו מקבלים קשר מיטיב, אנחנו מחלימים.
3. החיווט האנושי: קשר
יצא לכם בזמן האחרון להחזיק תינוק? ראיתם איך הוא מתביית על העיניים שלכם? כשתינוק נולד, הדבר הראשון שהוא מסוגל לזהות זה עיניים של אנשים אחרים. כשהוא מתביית ככה על העיניים שלכם, הוא יוצר איתכם קשר.
ואם יצא לכם לחוות את זה עם תינוק, אתם יודעים בדיוק איך שזה מרגיש מדהים. וזה מרגיש ככה כי קשר מפעיל אותנו ברמה הכי עמוקה.
הדבר הבא שקורה לתינוק, זה שהוא מסוגל לזהות את הפנים של מי שמטפל בו הכי הרבה. כלומר, ההתפתחות הביולוגית שלנו עושה העדפה ברורה לפיתוח מנגנון של יצירת קשר.
אנחנו מחווטים ככה. אנחנו אמורים להיות בקשר, אנחנו אמורים להיות בתקשורת, אנחנו אמורים להיות חלק מהכלל.
לפני 20 שנה גילו נוירונים (תאי עצב מוחיים) שכל התפקיד שלהם הוא לקלוט את המצב הפיזי והריגשי של מי שנמצא בסביבה ולחקות אותו. קוראים להם ״נוירוני מראה״ - כי הם משקפים את האדם והאנשים שנמצאים בסביבה.
זאת אומרת שבסביבה עצובה, כנראה שגם אתם תרגישו עצובים. ובסביבה שמחה, אותו דבר. למה? כי אנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מהאינדבידואל שהוא אנחנו.
ועכשיו אני לא מדבר ברמה חברתית או תרבותית. אני מדבר ממש ברמה הפיזית שלנו.
זאת אומרת שכשאנחנו חלק מקבוצה שגדלה, מתפתחת ופורחת, זה קורה גם לנו.
כשאנחנו מבינים שהקושי שלנו בלהתחבר לאנשים הוא לא בגלל ש״אנחנו כאלה״, אלא בגלל שלא גדלנו בתנאים הנכונים בשביל שנוכל להתחבר לאנשים, יש לנו מוטיבציה ללמוד איך להתחבר מחדש.
כשהלמידה המחודשת הזאת קורית בסביבה נכונה ומעצימה, שמכבדת את מי שאנחנו ומספקת לנו מרחב להכיר עוד אנשים, אנחנו לא רק מספקים את הצורך שלנו באנשים, אלא גם את הצורך העתיק והאנושי שלנו בשבטיות.
וזה משהו שלא רק נותן לנו ריפוי והחלמה מהתנאים המודרניים שנקלענו אליהם; זה גם משהו שנותן לנו את האפשרות להיות האנשים שאנחנו באמת יכולים להיות.
זהו, חברות וחברים. מאחל לנו ימים של קבוצתיות, קהילתיות, הגשמה וריפוי.
שלכם,
אהוד