שלחו לי עוד שנה טובה אחת. איי דר יו.
שלחו לי עוד תמונה עם רימון ותפוח בדבש. שלחו לי עוד הודעת וואטסאפ (״הודעה שהועברה״) שמאחלת לי מלא הגשמה, עם מלא אימוג׳י ועוד מלא הצעות לאיך להתייחס לשנה החדשה שלי.
נו, שלחו לי - ככה שתקבלו ממני חזרה איזה משפט ציני, התעלמות גורפת, אימוג׳י מסמיק או פשוט עוד תגובה לאקונית של: ״תודה יקרה, שנה טובה גם לך״.
(את התמונה הזאת קיבלתי 4 פעמים מאנשים שונים. החתול המקיא זאת תוספת שלי)
אתם מכירים את זה: להסתכל על העולם, לראות איך א~נשים מתנהגים בו, ולשאול את עצמכם ״מה לעזאזל כולם עושים?? איך נפלתי לכאן ולמה כולם כאלה רובוטים?״
אלו רגעים חשובים. אלו רגעים של מרד.
מרד במוסכמות חברתיות, מרד בהתנהגויות אוטומאטיות ומרד בדברים שנמצאים שם אבל פשוט צריכים להשתנות. מרד זה רגע מעצים ומשחרר, שיכול לשרת בצורה מדהימה את החופש שלנו ואת העצמאות שלנו.
יצא לי לדבר איתכם כמה פעמים פה על כל עניין החופש. מה שלא דיברתי עליו זה על העובדה שבחופש יש מרד.
אז כדי לעשות את זה בצורה שתוכל באמת לשרת אתכם, רשמתי פה שלוש נקודות להתחשב בהן ברגעים של התמרדות והתעצמות:
1. חייבים לכעוס בשביל למרוד
מכירים את המשפט של דקארט: ״אני חושב משמע אני קיים״?
אז זהו, שלא. המשפט הנכון יותר זה: ״אני מרגיש משמע אני קיים״.
כולנו נולדים עם יכולת להרגיש רגשות. ליתר דיוק, כולנו נולדים עם היכולת להרגיש חמישה רגשות בסיסיים: פחד, עצב, סקרנות (שמבלבלים אותה הרבה פעמים בשמחה), גועל ו....כעס.
הרגשות האלו, עוד הרבה לפני המחשבות שלנו, חשובים לנו ברמה ההשרדותית. פחד ועצב מאותתים לנו ולסביבה שלנו להתחבר אלינו, וכעס וגועל מאותתים לנו ולסביבה שלנו להתרחק.
כשאנחנו עושים פעולה של התרחקות מהסביבה, אנחנו מצהירים מי אנחנו ומבינים מה מתאים לנו ומה לא. זה סופר חשוב. בלי זה, אנחנו רק מתמזגים עם הסביבה שלנו ולא יודעים מי אנחנו. כשאנחנו לא יודעים מי אנחנו, אנחנו גם לא יודעים מה אנחנו יכולים לתת לעולם.
הרבה פעמים, בעיקר בתחומים של התפתחות עצמית, רוחניות וטיפול, תופסים כעס כאיזשהו רגש ״לא מעובד״, או ״לא בוגר״. זה שטויות.
שטויות שבסופו של דבר גורמות להרבה אנשים לחנוק את הכעס שלהם וככה גם לחנוק את עצמם ואת הכוחות שלהם.
כעס זה טבעי. יותר מזה, כעס זה אנושי.
ובואו תחשבו על זה ככה: כעס זה כוח.
ובשביל למרוד צריך כוח.
חברה שמורכבת מאנשים שאסור להם לכעוס (על אנשים אחרים, על ההורים שלהם, על המערכת, על השלטון או על החברה עצמה), זאת חברה שאין לה כוח. זאת חברה שאפשר לשלוט בה.
מסקנה: תכעסו אנשים. תמרדו.
2. מרד זה לא מרדנות (ממש לא)
אוקיי, אז נולדנו עם היכולת לכעוס. אחלה. אבל אם לא נדע מה לעשות עם היכולת הזאת, נתקע בהתנהגות מרדנית מטופשת.
לא יודע אם אתם מכירים את זה, כי בישראל זה לא ממש נפוץ: פאנקיסטים. כשגרתי בברלין, כמעט בכל רחוב ראשי ראיתי קבוצה של פאנקיסטים יושבים עם הכלבים שלהם, בקבוקי הבירה, המוהיקן הצבוע ומעילי העור עם סמלי האנרכיה עליהם. הם תמיד נורא הצחיקו אותי.
תגידו, יש משהו יותר ממוסד וארכאי מפאנקיסטים? הם אשכרה סוחבים איתם את אותם מדים מאז שנות השבעים, את אותה תספורת ואת אותה התנהגות פסאדו ״אנטי-ממסדית״ מדוקלמת. רק צריך שיבנו לעצמם בתי ספר של פאנק, וזהו, הם כמעט כמו רואי החשבון של דיירי הרחוב והסקוואטרים.
(מדגמנים מרד. או: חחחחחח)
להשתבלל בתוך התנהגות שאומרת לא לכל דבר; ששונאת את ה״מיינסטרים״, את ה״ממסד״, את ה״שיטה״, את ה״גברים״ או את ה״חברה״ - זה פשוט להתקע על דפוסי פעולה אוטומאטיים.
זה בעצם לקחת את הכוח העצום והמדהים הזה - כעס - ולא באמת להשתמש בו.
כעס, בצורה הגולמית שלו, לא באמת מועיל לנו. כשהוא בצורה הגולמית שלו, הוא הופך אותנו לילד או לילדה שהיינו בגיל שנתיים, כועסים על ההורים שלנו שלא נותנים לנו את החופש למרוח את הגלידה שלנו על הקירות.
הכעס, כשלעצמו, בלי מודעות לדפוסי הפעולה שלו, כשהוא מתפוצץ החוצה בלי מבוגר אחראי בסביבה - הופך למרדנות.
מרד מאוד שונה ממרדנות. מרד זאת פעולה מחושבת, בהירה, עם הבנה מדוייקת מה ולמה אנחנו מורדים.
3. המרד האמיתי נמצא בפנים
מכירים את זה שאתם ממש רוצים לשנות התנהגות מסויימת, אבל מגלים שזה לא כזה פשוט?
נגיד, להפסיק לעשן. או לאכול בריא יותר. או להתחיל להתאמן. יכול להיות דפוסי התנהגות יותר מורכבים - כמו להתחיל להתייחס לעצמכם בכבוד, או להתחיל להאמין יותר באנשים אחרים.
יש איזה טייס אוטומאטי שם, שמנהל לנו את העניינים, שגורם לנו כל פעם מחדש לעשות דברים שאנחנו בעצם לא רוצים לעשות.
מה שמטורף, זה שהטייס האוטומאטי הזה, שנמצא לנו בתוך הראש והגוף - לא אנחנו שמנו אותו שם.
כשאופיר משרקי, משורר בחסד (דיסקליימר: הוא חבר), הוציא את השיר ״אינתיפאדה של אינפורמציה״ ב2016, התפוצץ לי המוח:
כל המילים שאי פעם אמרת / מישהו אמר לך קודם / ואתה חי עם זה. / איך תוכל להתנגד לשיטה / להתנגד זו מילה, שמישהו / פעם אמר לך
השיר הזה מלווה אותי כל כך הרבה זמן, כי הוא מזכיר לי מהן בעצם המילים שמסתובבות לי שם במוח: זה לא אני. אלו פשוט דברים שלמדתי.
אנחנו מלאים בתפיסות ובמחשבות שהן בכלל לא שלנו - תפיסות ומחשבות שיוצרות לנו את הפעולות שלנו ואת איך שאנחנו חיים את החיים שלנו. תפיסות ומחשבות שירשנו מההורים שלנו, מהחברה שאנחנו חיים בה, מהמורים שלימדו אותנו ומהעבר שלנו.
זאת אומרת שכשאנחנו ניגשים לדפוסים האוטומאטיים שלנו, נעשים מודעים אליהם, ופועלים מולם בנחישות ובעוצמה, אנחנו משנים לא רק את עצמנו, אלא גם את הדברים שהחברה/ההורים/הממסד/ווואטאבר הורישו לנו.
אנחנו מתחילים לקחת אחריות על מה אנחנו מורישים לעצמנו (העתידיים), ולאחרים שיבואו אחרינו.
שם נמצא המרד האמיתי.
כי כשאנחנו מורדים ככה, מבפנים, אנחנו משתנים. ואז, אנחנו מאפשרים לאנשים אחרים למרוד גם הם.
אז חברות וחברים יקרים, אם יש משהו שאני באמת מאחל לשנה החדשה הזאת, לעצמי ולכם - זה למרוד.
למרוד בדפוסים הנלמדים שירשנו מהעבר שלנו, להתבונן בעיניים מפוקחות על המקום והזמן שבו אנחנו חיים, ולחבק באומץ ובנחישות את הכעס שלנו.
שלכם,
אהוד