הרבה אנשים מדברים איתי על הרצון שלהם לאהוב את עצמם.
הרבה אנשים מגיעים לטיפול בדיוק בגלל שיש להם קול בראש שמאוד מאוד מבקר אותם, קשה איתם, ואפילו מעניש אותם על כל מיני דברים. קול כזה שלא ממש אוהב אותם. סוג של אויב שלהם.
״את שמנה מידי״, ״אתה מוזר״, ״שוב לא הצלחת״, ״תמיד אתה עושה את אותו דבר אידיוטי״, ״מי ירצה אותך בכלל?״, ״אתה מכוער״.
המבקר הפנימי הזה, לפעמים הוא שותק, לפעמים הוא רגוע, לפעמים הוא אפילו נותן לנו פס, ככה שחרור ממנו לכמה ימים, אפילו שבועות. אבל הוא שם. וכשהוא יוצא החוצה, יא וורדי, הוא מכאיב בטירוף.
לצערי הגדול, בחברה שבה אנחנו חיים, כמעט לכולנו יש את המבקר הזה בתוכנו. חלק חשוב מללמוד איך לחיות בעולם שלנו, זה גם ללמוד איך להתנהל עם החלק הזה בחוכמה.
הטעות הגדולה: ״לחשוב חיובי״
לפני שאנחנו יודעים איך להתנהל איתו בחוכמה, בואו שניה נבין מה זה אומר לעשות בדיוק ההפך: להתנהל איתו בצורה שמחלישה אותנו.
אז דבר ראשון, הכי טעות זה לנסות לחשוב מחשבות חיוביות במקום המחשבות ה״רעות״. חשיבה חיובית, בסופו של דבר גורמת רק להחמרה ולגדילה של אותו מבקר פנימי.
מלא מטפלים, מאמנים ושאר מומחים מציעים כל מיני טכניקות של חשיבה חיובית שכאלו. דברים כמו לשנן ולכתוב שוב ושוב במחברת כל יום ״את הכי יפה בעולם״, להצמיד פתקים למראה שאומרים ״אתה חזק ומסוגל לעשות את כל מה שאתה רוצה״, או להצהיר לעולם ולכולם על החיוביות המתפרצת מכל נים שריר ואיבר אפשרי שיש לכם.
יש גם מטפלים שיתנהגו איתכם באותה צורה: ישבו איתכם בחדר הטיפולים ורק יגידו לכם כמה שאתם מוצלחים ומוכשרים ומהממים. מצד אחד, איזה כיף, מי לא רוצה דבר כזה? מצד שני, בסוף בסוף, הדבר הזה גורם להרבה יותר נזק.
למה? כי הרעיון הבסיסי שנמצא מתחת לטכניקות החשיבה החיובית הוא לשכנע את המבקר הפנימי לשנות את דעתו.
כמה אנשים אתם מכירים (במיוחד במקום המופלא והמשוגע שאנחנו חיים בו,) שמשנים את דעתם בגלל דברים שאנחנו אומרים? בדיוק, אף אחד.
אז ככה, זה קשוח: המבקר הפנימי שלכם לא באמת עסוק ברעיונות שיש לכם לגבי עצמכם או לגבי העולם. הוא עסוק ברעיונות שיש לו עליכם. הוא אוהב את הרעיונות האלו, הוא חושב שאלו הרעיונות שיעזרו לכם להיות האנשים שהוא רוצה שתהיו, והוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר חוץ מזה.
להשתחרר: ״עד כמה זה מועיל לי?״
השאלה האמיתית שצריכה להשאל היא ״עד כמה מה שהמבקר אומר לי עכשיו מועיל לי באמת?״
עד כמה הביקורת העצמית, הדורשנות הבלתי נגמרת, הענישה האישית והפנימית - עד כמה היא עוזרת לנו לצאת לעולם ולנהל את החיים העשירים, המלאים והמשמעותיים שאנחנו רוצים לחיות?
״האם המילים האלו מדרבנות אותי לפעולה ארוכת טווח, כזאת שתעזור לי לקיים חיים, או האם הן חלק מהדיכוי שלא מאפשר לי לחיות את החיים שאני באמת רוצה?״
זאת השאלה, ושם נמצאת התשובה.
כשאנחנו מבינים שהדיבור הפנימי של המבקר לא תמיד מועיל לנו, אנחנו מתחילים לחשוב בזכות עצמנו. הוא לא זה שמנהל את העניינים יותר.
כשאנחנו מנסים לשכנע את המבקר שאנחנו מוצלחים, מהממים ומושלמים, אנחנו בעצם אומרים לו שהדעה שלו כל כך חשובה, עד שלא נוכל לעשות שום דבר לפני שהוא יסכים.
העניין הוא, שמי שבסופו של דבר פועלים, כלומר אלו שאשכרה יוצאים לדייט הזה, מכינים את עצמם לראיון העבודה, מביאים את עצמם לבית הקפה עם החברים, או נרשמים ללימודים כאלו או אחרים; הם אנחנו, לא הוא.
אנחנו אלו שעושים את הפעולות בחיים שלנו.
כן, למבקר אמנם יש המון דעות עלינו ועל הפעולות שלנו, אבל תכלס הוא לא זה שעושה אותם.
לקבל את המבקר
אז כשאנשים מדברים על אהבה עצמית, אני תמיד תוהה אם הם מדברים על הרצון שלהם להשתיק את המבקר הפנימי שלהם.
כי העניין הוא לא להשתיק את המבקר הפנימי. המבקר לא הולך לשום מקום. אין מה לעשות. הוא פה בשביל להשאר. העניין הוא להתחיל לקבל את הקיום שלו.
לא פשוט לקבל את הקיום של המבקר. הוא גרם לנו לכל כך הרבה מלחמות פנימיות, לכל כך הרבה מועקה וקושי, שברגע שהוא מתעורר, כל מה שבא לנו לעשות זה להעיף אותו מאיתנו או להלחם בו.
אז איך עושים דבר כזה? בואו נחשבו שניה: איך עובדים על קבלה של אנשים שנמצאים איתנו בכיתה, בקבוצה, במרחב שבו אנחנו חיים, אבל שאנחנו לא מסתדרים איתם בכלל? מתחילים להכיר אותם.
זאת אומרת שצריך להתחיל להבין מאיפה המבקר הזה מגיע, איך הוא מתנהל ומה מפעיל אותו. בצורה מסויימת להתיידד איתו, ליצור איתו מערכת יחסים אחרת מאשר מלחמה או בריחה.
ליצור איתו מערכת יחסים אחרת מאשר עם מפקד שאומר לנו כל הזמן מה לעשות, או מאשר עם שופט או שוטר שממנו צריך לפחד. מערכת יחסים של היכרות, של הבנה. לא כזאת שדווקא אוהבת אותו או רוצה בו, אלא כזאת שמכירה בו, וככה מייצרת ממנו מרחק.
מערכת יחסים שעושה איתו שלום.
כשאנחנו עושים שלום עם המבקר שלנו, אנחנו מייצרים ממנו מרחק. הוא כבר לא מציק לנו כל כך. הוא פשוט שם. ואז, אנחנו מתחילים להשתחרר מהאחיזה הכל כך נוקשה שלו.
זה לא קל. אפילו ממש לא. הרבה מאיתנו התרגלו או לברוח ממנו או להלחם בו. אבל אם נתחיל בצעדים קטנים ופשוטים, אפשר לעשות את זה, ובגדול.
מזמין אתכם לנסות לעשות את זה בשבוע הקרוב:
רישמו לעצמכם את שלושת המשפטים הקטלניים ביותר שהמבקר שלכם אוהב להגיד לכם: אני קורא להם ״שלושת הלהיטים הלוהטים״. אלו משפטים שאתם מכירים מאוד טוב, ושמאוד מכאיבים לכם כשהם עולים.
במשך השבוע עיקבו אחרי המשפטים האלו כשהם עולים לכם בראש: קחו לכם את זה כמשימה. שימו לב כמה פעמים המשפטים האלו מופיעים במהלך היום ובאיזה מצבים.
כל פעם שהמשפטים מופיעים, תייגו אותם בראש בתור ״משפטי המבקר״: אל תלחמו בהם, אל תנסו לשנות אותם, אל תתווכחו איתם. פשוט תצביעו עליהם בפשטות ותגידו ״אה, הופה המבקר הגיע שוב… אהלן!״..
שבוע זה אחלה זמן להתנסות. בעיקר בגלל שבשבוע אתם יכולים באמת ליצור היכרות, קבלה ומרחק מסויימים מהמבקר כדי לראות מה ההשפעה של הטכניקה הזאת עליכם. אתם תגלו שממרחק מסויים, המבקר אמנם לא נעלם, אבל אתם יכולים להתחיל לבחור מה אתם עושים עם מה שהוא אומר.
אז לכו על זה. מומלץ ביותר.
וכמובן, כשאתם מסיימים את השבוע הזה, ממש אשמח לשמוע מכם מה גיליתם :)
יאללה חברות וחברים, מאחל לכם שבוע של תובנות, היכרות, קבלה ואהבה, המון המון אהבה.
שלכם,
אהוד
0522518560