• אהוד דרש

שינוי אמיתי קורה רק עם עוד אנשים. למה?

במהות שלנו, אנחנו בנויים לקשר.


מהרגע שאנחנו נולדים, ממש מהנשימה הראשונה שלנו, אנחנו מחפשים להתחבר. להתחבר לתחושה של בטחון בגוף שלנו, להתחבר לסביבה שלנו, להרגיש בטחון במערכות היחסים שלנו עם מי שנמצא איתנו. זה נמצא ממש בתוך הביולוגיה שלנו: אנחנו מחפשים להיות בקשר יציב ובטוח עם אנשים שרוצים אותנו, שמתעניינים בנו, ששמחים לקראתנו.


וזה גם אומר שאנחנו לא יכולים לשרוד בלי זה. וזה גם אומר שכשיש לנו מעט מזה, כמו נגיד בתקופות של בידוד וחוסר יציבות כמו שקורה עכשיו בעולם, נהיה לנו קשה. ממש ממש קשה.


זה לא מספיק שיש לנו את כל מה שאנחנו צריכים מבחינה פיזית. אנחנו חייבים קשר, מגע ובטחון.


דוגמא קיצונית לזה אלו הסיפורים על בתי יתומים מרומניה מסוף שנות ה-90. על תינוקות שבשנים הראשונות של החיים שלהם קיבלו את כל מה שהיו צריכים מבחינה פיזית: היה להם אוכל, מיטה, היתה להם קורת גג. מה שהם לא קיבלו זה מגע אוהב מהמטפלות שהיו להם. הרבה מהתינוקות האלו לא שרדו. פשוט מתו. אלו שכן שרדו, פיתחו בעיות. לא בעיות פשוטות שכולנו מכירים של חרדה וערך עצמי נמוך - בעיות ממש ברמה השיכלית, בהתפתחות המוחית שלהם, ברמה של חוסר תפקוד של מערכות גופניות.


זה נמצא בתוך מערכת העצבים שלנו

מערכת העצבים האוטונומית שלנו בנויה בצורה כזו שהיא מחפשת סימנים של ביטחון קירבה וקשר.

כשאין את הדברים האלו בסביבה, היא מסמנת לנו שאנחנו נמצאים במצב של מצוקה. ברמה הגופנית אנחנו באמת במצב של מצוקה: רמות האנדרנלין והקורטיזול שלנו גבוהות, מרכזי הכאב במוח שלנו פועלים.


המוח שלנו מפרש בדידות לא ככאב נפשי אלא ממש ככאב פיזי. זאת אומרת שמבחינת המוח, בדידות היא סכנה ממשית לקיום שלנו.


יכול להיות שחלק מכם שומעים את המלים האלו אבל חושבים לעצמכם ש״אותי זה כבר לא מעניין. מצאתי דרך שאני לא צריכה אף אחד יותר בחיים שלי, אני עובדת ומספק לעצמי את האוכל שלי, אני רואה את הסרטים שלי אני נהנה מהספרים שלי… טוב לי. אני לא מתחבר לכל העניין הזה של צורך באנשים״…


קודם כל, אני מבין את הגישה הזאת. אנחנו חיים במציאות שבהחלט מעודדת את צורת המחשבה הזאת. ובאמת יכול להיות שהפסקת לחפש בצורה אקטיבית קשר עם אנשים אחרים. יותר מזה, כנראה שיש לך סיבה מאוד טובה שלימדה אותך לא לסמוך על אנשים וקשר.


העניין הוא, ואולי זה הכאב הכי גדול, מערכת העצבים שלך אף פעם לא תפסיק לחפש חיבור.


משהו בתוכך, ממש ברמה הגופנית, אף פעם לא יפסיק לחכות לעוד אנשים. וחלק ממך - גם אם התנתקת ממנו לפני הרבה מאוד שנים, תמיד ישאר בכמיהה לחיבור. ככה אנחנו בנויים. ככה הנפש שלנו בנויה. עד היום שאנחנו מתים, אנחנו כמהים למערכות יחסים ארוכות, בטוחות ויציבות. זה הכרחי בשבילנו - אחרת אי אפשר לחיות.


הפתרון - אנשים בסביבה בטוחה

אז עם כמה שהצורך שלנו באנשים הוא עובדה שלפעמים כואבת, זה גם המקום שבו אנחנו יכולים למצוא את הפתרון לכאב שלנו. אין כבר ספק שתהליכים של שינוי, התפתחות וצמיחה קורים בנוכחות של אנשים אחרים ובתוך קשר.


גם כשהבודהה לימד איך לחיות חיים משוחררים מסבל, עוד לפני 2500 שנה, הוא דיבר על שלושה תנאים הכרחיים: המורה, הדרך שעוברים והסנגהה - הקבוצה שאיתה עוברים את הדרך הזאת.


כשמתבוננים על המשמעות של הדברים האלו, מבינים שבעצם גם אם יש את כל התורה, וגם אם יש את ההדרכה הכי טובה - בלי אנשים אחרים שעוברים איתנו את הדרך הזאת, אין התפתחות אמיתית.


לפעמים זאת קפיצה גדולה לעשות: לפעמים הכאב של הבידוד, של חוסר הבטחון שלנו ושל הטראומה שלנו נגרמו בגלל אנשים שאולי פגעו בנו בעבר, התעלמו מאיתנו או גרמו לנו להרגיש לא רצויים. יכול להיות אפילו בהווה שלנו.


הכאב הזה יכול לקבל ריפוי וכוח דווקא כשאנחנו לוקחים את הסיכון הזה של להתחבר לעוד אנשים: לחפש יחד איתם את הבטחון, את היציבות, את החיות ואת השמחה של להיות ביחד. זה חיפוש שנוגע בהמון מקומות; ולא, לא כולם כאלו נוחים. אבל תכלס, הוא שווה את זה.


כי אותו חיפוש משותף - של ביטחון, יציבות, חיות וחיבור - מציע אפשרות אמיתית לשינוי. שינוי של להזכר מחדש במהות האותנטית שלנו, שחיה בתוכנו ממש מהיסוד - זאת שרוטטת, ששמחה, שמתחברת, שמתבטאת. פשוט איך שהיא.


בקורס ״לזוז פנימה״ אנחנו נפגשים לתהליך בקבוצה שמתעסק בלגדול יחד. הוא מתאים לאנשים עם ניסיון בתהליכי התפתחות או טיפול ומשתמש בגוף כנתיב ישיר לאותו חיבור שלפעמים חסר לנו כל כך: עם עצמנו, עם התודעה שלנו ועם אחרים שעוברים את אותו מסע איתנו.


ההרשמה לסמסטר אביב 2022 בעיצומה - מוזמנות ומוזמנים ליצור איתי קשר לעוד פרטים והרשמה.


מאמרים אחרונים